במשך שנים, יותר מ-8 ליתר דיוק, תרגול יומי באפליקציית Duolingo היה חלק בלתי נפרד מהשגרה שלי.
כל יום, לפחות חמש דקות, זו היתה האסטרטגיה שלי.
בלי דילוגים, בלי קפיצות, בלי רמאויות, בלי לוותר, בלי פספוסים.
3,000 ימים רצופים.
זה הישג, שאפילו האפליקציה עצמה מדגישה כמשהו נדיר, אם אני לא טועה לכל היותר 2% מהמשתמשים בכל העולם.

למרות ההישג הזה, כבר תקופה ארוכה אני מרגישה שהמשך התרגול הנוכחי באפליקציה, לא מתאים לי יותר.
הרגשתי שאני ממשיכה לתרגל, לא מתוך סקרנות או רצון ללמוד, אלא כדי לשמור על הרצף, על ההישג, הסימון הווירטואלי הקטן שצברתי בעקביות, כל כך הרבה זמן.

ניתחתי מה בדיוק מחזיק אותי בתרגול היומי שלי והגעתי לכמה מסקנות שקשורות לחוויית המשתמש שלה :
האפליקציה עצמה בנויה בצורה כמעט מושלמת לשימור הרגלים. היא מתגמלת על עקביות, שולחת חיזוקים קטנים בהודעות, מעניקה צ’ופרים למשתמשים ותחושת הישג תמידית.
יש לה פיצ’רים מעניינים, כמו בחירת שותף לאתגרים השבועיים ומאפשרת ליצור קשר עם משתמשים אחרים ולהרגיש חלק מקבוצת לומדים ולומדות משותפת.

זו מערכת סופר חכמה, שמצליחה לגרום לך להרגיש טוב עם עצמך, גם אם בפועל כבר מזמן הפסקת להתפתח דרכה.
באופן אישי, אני הרגשתי שאני “מצליחה”, פשוט כי המשכתי להופיע כל יום, ולא כי למדתי באמת (בשלב שאני הגעתי אליו מבחינת הידע האישי שלי).

הקשר לעצמאות

האמת היא שאני אדם מאוד משימתי. קל לי לשמור על רצף, קל לי לעמוד ביעדים, קל לי להיות בביצוע. בתור עצמאית, זה כח אדיר, כי אין לי בוס שמגדיר לי את גבולות ואני האחת שצריכה להחזיק את המסגרת עבור עצמי.

אבל הכח הזה, הוא גם “המלכודת” שלי, כי כשמשהו קל לי מדי, אני לא תמיד עוצרת לבדוק אם הוא נכון לי ואיך הוא משרת אותי.

כך מצאתי את עצמי מתרגלת יום אחרי יום, לא מתוך תשוקה, אלא מתוך פחד.
פחד לאבד את הרצף, פחד לפגוע בזהות שלי כמי שמתמידה.
ההרגל הזה שהתחיל ממקום מצמיח, הפך לאוטומט ששמר עליי “קטנה”, וזו תובנה לא קלה להכלה מבחינתי.

בעולם העצמאות, יש לנו הרבה דפוסים ו”אוטומטים” שאנחנו תקועות עליהם.
זה יכולה להיות דרך השיווק שלנו שלא משתנה, שמירת הנוכחות ברשת בלי לבדוק מה היא נותנת לנו, תקיעות על שירותים קבועים.
כל מה שגורם לנו להמשיך, בתירוץ שזה עבד פעם ונח לנו יותר להמשיך בדרך, בלי לעצור או לעשות שינוי.

לפעמים אנחנו קוראות לזה “עקביות”, אבל אם נהיה כנות, זה לא תמיד עקביות, לפעמים זו החזקה. רצון לשמור על זהות, על הישג, על תחושת שליטה.

אני חושבת שבשלב הזה, חשוב שבמקום שנשאל את עצמנו “איך לשמר?”, נשאל :
“מה באמת מקדם אותי עכשיו?”.
ההבדל בין הרגל מקדם להרגל משמר הוא לא במעשה עצמו, אלא בסיבה ובמהות ממנו הוא נובע. הרגל מקדם מגיע מתוך בחירה חופשית ורצון אמיתי לצמוח.
הרגל משמר נובע מתוך פחד לאבד (כמובן שמדובר על הרגל שלא מקדם אותנו, אם זה לא ברור. ישנם הרגלים שאנחנו בוחרות לשמר, פשוט כי הם עובדים נהדר).

מהי עצמאות עבורי?

להיות עצמאית זו עבודה מנטלית מתמשכת.
להיות עצמאית זה לא רק תכנון עסקי, ניהול זמן או כסף, אלא מערכת יחסים עם עצמי, עם ההרגלים שלי, עם הדרך שבה אני בוחרת לפעול בעולם.
העצמאות האמיתית שלי נמדדת לא רק ביכולת לעשות, אלא גם ביכולת שלי להפסיק – לדעת לזהות מתי משהו כבר לא מדויק ולא משרת אותי, אפילו אם הוא עדיין עובד.

אז שחררתי את התרגול באפליקציית Duolingo.
לא כי ויתרתי, אלא כי בחרתי מחדש.
בחרתי להשאיר מקום למשהו אחר, אולי אפילו לריק הזה שלא תמיד נעים לי להיות בו, כמישהי משימתית.
למדתי שלא כל ריק צריך למלא מייד… לפעמים הוא פשוט מבקש לשהות שם לרגע, להקשיב, ולגלות דרכו עוד משהו על עצמנו.

נראה לי, שבמובן מסוים, זה השיעור האמיתי בעצמאות :
לדעת מתי לשחרר גם את מה שעבד בשבילי, ופשוט לא מתאים לי יותר.

לפני שהפסקתי לתרגל, כתבתי על זה כמה פוסטים, והתגובות היו ממש מעניינות.
אם בא לך לקרוא, מצרפת את הלינקים לקריאה :
פוסט ראשון – הצפתי את הדילמה מול החברים שלי. עניין אותי מאוד לדעת מה דעתם, ומה שהיה מעניין הוא שעוד אנשים כתבו שהם מרגישים כמוני והיו או נמצאים באותה דילמה.
פוסט שני – קיבלתי החלטה והצהרתי עליה. באימון המנטלי זו טכניקה שנקראת “לזרוק את התיק” ומשמעותה התחייבות חיצונית, שעוזרת לנו לעבור את האתגר שנמצא מולנו.
פוסט שלישי – זהו, הפסקתי… זה באמת פוסט סיכום שאומר – יאללה, עברתי הלאה. זה גם חלק מהחיזוק הפנימי הזה, שמאפשר בעצם לא לחזור להרגל.

הפוסט הרביעי, יהיה כבר הפנייה לכתבה החדשה, שהתאימה בול לתהליך שעברתי.

אני רוצה לשתף באופן אישי, שכשאני משתפת אתכם בדרך שלי, זה מאוד מחזק אותי, אז ממשיכה בזה.
ואם הגעת עד לפה, אשמח לדעת – האם הצלחת לזהות הרגל מסויים, שכבר לא משרת אותך, דרך הכתבה הזו?
אשמח לשמוע אם כן 👇🏻