היכולת שלנו להתמודד עם יישום וביצוע בפועל של מהלכים, החלטות ותהליכים בעסק ובכלל, יכולה הרבה פעמים לבלבל אותנו. מצד אחד, יש יכולת, היא קיימת ומוכחת ובועטת. אני נותנת כביכול “את כל מה שיש לי”. מצד שני, זה לא מספיק כדי להשיג את התוצאות שאני מחפשת.

איזה קונפליקט רגשי זה, נכון?

איך יכול להיות שעשיתי הכל “לפי הספר”, בדיוק כמו שהייתי צריכה, טיפסתי מעבר למכשולים ולדילמות ונתתי מעצמי את מה שיכולתי. הייתי נחושה ומחושבת, מכוונת מטרה, ועדיין – התוצאות בפועל אפילו לא קרובות למה שציפיתי.

אני פוגשת את השאלות האלו לא מעט, גם בזירה העסקית מול הלקוחות שלי וגם במשחק הפוקר אותו אני לומדת ומשחקת, מול עצמי ומול השחקניות סביבי.

בשני המקומות האלו בחיי הדרך להצלחה או לניצחון ממש לא מובטחת.

בעולם העסקי, את יכולה להיות הכי מוכשרת שיש, עם הרצון והרעב הכי גדול להצליח. את יכולה לעשות את כל הדברים שניתן לעשות כדי שזה יקרה ועדיין – ההצלחה העסקית לא מגיעה.

בפוקר, את יכולה להיות השחקנית הכי טובה מסביב לשולחן, ועדיין – יש סיכוי טוב שזה לא יספיק.

יש המון אלמנטים מסביב שקובעים מה יקרה בסופו של דבר, כאלו שמשקפים שהתוצאה לא תלויה רק בנו. יש אמת בתובנה שאנחנו לא יכולות לשלוט בתוצאה, אבל התוצאה שאנחנו רוצות אפשרית ותמיד קיימת.

ההבנה הזו בעיניי היא אחת החשובות להתפתחות האישית והמקצועית שלנו. ההבנה שגם אם נעשה הכל כמו שצריך, גם אם ניתן את עצמנו בצורה הכי טובה שיש, עדיין – לא תמיד נהיה מרוצות מהתוצאה הסופית.

בנוסף, חייבת להציף פה עניין קטן וחשוב לא פחות, הורגלנו לחשוב שאנחנו נמדדות רק על בסיס התוצאות שלנו. בפועל, החיים מראים לנו שיש עוד אלמנטים בדרך שרצוי שנקח אותם בחשבון. חשוב להבין שלפעמים “לעשות כמיטב יכולתי” יהיה מספיק, וגם אם לא ימצה את התוצאה שחיפשנו, אנחנו נהיה בסדר עם התוצאה שכן התקיימה.

מרגישה קצת מבולבלת?  בואי נצלול עוד קצת פנימה.

אני לומדת לשחק פוקר טורנירים בהגדרה המקצועית -משחק שהוא ספורטיבי ותחרותי. בתוך משחק הפוקר, אני יכולה לשחק עם הקלפים הכי טובים שיש ולשחק בהם ממש טוב (כמו שאני אמורה ולומדת לעשות). ועדיין, יכולה להתמודד מולי שחקנית שבסוף תנצח את הסיבוב ותקח ממני את הצ’יפים.

הרבה שחקניות מתעצבנות וכועסות מהמהלכים האלו של המתחרות שלהן, בטענה (מוצדקת) ש”איך זה יכול להיות שהיא עשתה את המהלך הזה? אני לא מצליחה להבין למה היא שילמה”? “איך זה תמיד קורה לי?” ועוד אילו משפטים מורידים שאנחנו שומעות מסביב לשולחן.

נכון, יש פעמים ששחקניות מתחרות (וגם שחקנים) לא אמורות לעשות את מה שהן עשו, אבל בפועל – זה לא באמת משנה, כי התוצאה הסופית היא שהן הצליחו במשימה, הצליחו במהלך.

כמה מתסכל זה לעשות הכל כמו שצריך, ועדיין… לעשות מהלך שלא מצליח בגלל מהלך נגדי של השחקנית היריבה. כמה מתסכל זה לעשות את כל מה שצריך לפי הספר, בעסק, ועדיין, לא להצליח.

איך נתמודד עם הסיטואציה הזו?

ראשית, חשוב לזכור שזה דורש תרגול (אמיתי), התנסות, התבוננות, תחקיר, למידה, הסקת מסקנות והתנסות מחדש בתוך סיטואציות דומות. אנחנו רוצות ללמוד לנהל את השיח מול עצמנו בדרך שתאפשר לנו להבין שלא הכל בשליטתנו, אבל מה שקובע את מה שנרגיש יהיה איך נתנהל בתוך מה שכן בשליטה שלנו.

בנוסף, אנחנו צריכות ללמוד להבין שהתוצאה היא לא מוחלטת, שחור או לבן, הצלחה או כשלון, יש בה הרבה מעבר.

כשאני עושה ככל שביכולתי וכל עוד הדברים בשליטתי כמובן, אני לוקחת אחריות על הסיטואציה המדוברת. גם אם בסופו של דבר הסיטואציה לא הסתיימה בדרך שרציתי, הידיעה שלא יכולתי לשלוט על התוצאה ברוב המקרים תרגיע אותי ואולי גם תאפשר לי לפעול בחמלה כלפי עצמי. 

אני חושבת שהפעולה הזו אפילו יותר חשובה מהתוצאה, כי היא מאפשרת לי עדיין להרגיש שלמה ולדעת שעשיתי הכל, לעומת המצב ההפוך, שם אני פועלת מהמקום בו אני עושה את המינימום שאוכל (או בעצם לא את המקסימום), אז בעצם לא הבאתי את מיטב היכולות שלי לידי ביטוי, מה שהרחיק אותי מהמטרה עצמה.

איזה רגש חזק יותר בהתמודדות עם מצבים כאלו? 

האם מה שמוביל אותך הוא אותו רגש טבעי של אכזבה ובאסה, במקביל להבנה והתחושה שעשית את מה שיכולת?

האם מה שמוביל אותך היא דווקא התחושה שהפסדת פעמיים – גם בגלל שלא נתת את כולך וגם כי לא הצלחת?

אני חושבת שהתשובה לזה די ברורה.

כאשר נעשה עם עצמנו “תחקיר” איך התנהלנו, יהיה לנו הרבה יותר קל כאשר נבין שהתוצאה שהתקבלה לא היתה בשליטתנו ויהיה לנו יותר קשה, כאשר נבין שהתוצאה גם לא היתה בשליטתנו, וגם שלא עשינו מה שצריך כדי להצליח.

נוכל להיות טובות יותר בתוך ההתנהלות שלנו ולשחרר את התלות שלנו בתוצאה בלבד, כשנעבוד עם עצמנו  ונערוך “תחקיר” ביצועיסטי פנימי ומנטלי.

אנחנו לומדות לחקור את הביצוע שלנו,

אנחנו לומדות מהטעויות וההתנהלות שלנו בדרך,

אנחנו לומדות לנהל עם עצמנו את השיח הפנימי המצמיח ולא המעכב,

אנחנו יודעות לקחת אחריות,

ואנחנו מבינות שלפעמים פשוט התוצאות לא יספקו אותנו, כמו שרצינו.

במצב כזה, ההתמודדות שלנו עם אתגרי היום יום הופכת להיות קלה יותר ואנחנו משיגות את המטרות שלנו מתוך עבודה אישית ופנימית שיוצרת גם פחות תסכול ושיפור באיכות החיים.

ועכשיו לתכלס.

הטיפים שלי למחקר ביצוע עצמי, בין אם התוצאה שהתקבלה היא הרצויה או לא (כן, בשני המקרים עושים את התחקיר כדי לדעת מה לשמר ומה לשפר) הם:  

בדקי בשקט, מול עצמך (אפשר לפתוח מחברת או מסמך ולהיכנס לתרגיל כתיבה קצר) :

1. מה היתה הסיטואציה?
2. איזה רגש עולה בי כשאני חושבת על הסיטואציה המדוברת?
3. איך התנהלתי ? כלומר – מה היה הביצוע בפועל? מה עשיתי? כמה שיותר פרטים, יותר טוב.
4. האם היתה לי אפשרות לשלוט על התוצאה הסופית?
5. מה היה בשליטתי?
6. מה לא היה בשליטתי?
7. האם היה משהו שיכולתי לעשות אחרת?
8. אם כן, מה יכולתי לעשות אחרת?
9. בדיעבד, מה הייתי עושה?
10. מה אעשה פעם הבאה אחרת?

חלק מהעניין של התחקיר הוא להרגיע את הקולות המאשימים ולתת ביטוי לסיטואציה, כמו שהיא באמת התרחשה ולא ממקום של רגשות אשמה.

ומכאן, אחרי דוח התחקיר עם עצמך, חשוב להגיד שמותר להתבאס, זה חלק מהחיים. החוכמה היא להתבאס, להבין ואז להשתחרר וליזום עשייה ממקום נכון, מתוך דרך ותהליך למידה. עשייה כזו בסופו של יום מובילה לתוצאות.

זכרי – עשייה היא דרך ובתוכה יש תחקיר ועבודה פנימית מתמשכת.

ההשגים והתוצאות שביקשת לעצמך מגיעים מתוך ההסכמה לצאת לדרך הזו.

בהצלחה .