יש משהו מעניין בדרך שבה אנחנו מתייחסים להצלחה.
אנחנו מציבים לעצמנו מטרה, עובדים קשה כדי להשיג אותה, ולפעמים אפילו מדמיינים איך נרגיש ברגע שסוף סוף נגיע אליה.
ואז, אחרי כל ההשקעה, המאמץ והציפייה, הרגע הזה מגיע. הצלחנו.

אבל האם אנחנו באמת יודעים ליהנות מההצלחה שלנו?

לפעמים אנחנו נותנים לעצמנו להרגיש רגע של שמחה, התרגשות וגאווה, אבל התחושות האלה לא תמיד מחזיקות מעמד לאורך זמן.
די מהר ההישג הופך לעובדה קיימת, והראש שלנו כבר מתחיל לחשוב על הדבר הבא.
מה עכשיו? לאן מתקדמים? מה המטרה הבאה?
וכך, משהו שרק לפני זמן קצר היה עבורנו חלום גדול, הופך כמעט בלי שנשים לב למובן מאליו. במקום להתעכב על מה שהשגנו, אנחנו כבר עסוקים במה שעוד לא השגנו.

אני פוגשת את התופעה הזו לא מעט בעבודה שלי כמאמנת מנטלית ויועצת ומלווה עסקית.
אצל עצמאיות שמגיעות ליעדי ההכנסה שהציבו לעצמן וכבר חושבות איך להגדיל אותם,
אצל ספורטאים שמגיעים להישג משמעותי וכבר מתכננים את התחרות הבאה,
ואצל שחקני פוקר שמצליחים בטורניר, אבל במקום ליהנות מהתוצאה, מתחילים לחשוב על ההישג הבא שעוד לא הגיעו אליו.

וזה כמובן לא קורה רק בעולם המקצועי.
אנחנו יכולים לפגוש את אותה התנהלות גם בחיים האישיים שלנו.

אני חושבת שיש כאן שאלה מעניינת שכדאי לעצור ולבחון :

למה ההצלחה אף פעם לא מספיקה לנו?

לפני הכל, חשוב לי להגיד שאני לא חושבת שיש משהו לא בסדר ברצון להצליח יותר.
להציב מטרות, לשאוף קדימה, להתפתח ולרצות לשפר את הביצועים שלנו, אלו דברים חשובים מאוד בעיניי.
הם יכולים לתת לנו כיוון, משמעות, מוטיבציה ותחושה שאנחנו מתקדמים.

גם אין שום סיבה שכל הישג יספק אותנו לנצח.
אנחנו מתפתחים, הרצונות שלנו משתנים, והעובדה שהגענו למטרה אחת לא אומרת שאנחנו צריכים להפסיק לחלום על המטרה הבאה.

אבל יש הבדל משמעותי בין הרצון להמשיך להתקדם לבין התחושה שאנחנו חייבים להמשיך להתקדם, כי שום דבר ממה שכבר השגנו לא באמת מספיק.
תחשבו על אדם שמציב לעצמו יעד מסוים.
מבחינתו, ברגע שהוא יגיע אליו, הוא יוכל סוף כל סוף להרגיש שהוא הצליח.
הוא מגיע ליעד, אבל תחושת הסיפוק נעלמת מהר מהצפוי.
במקום לשאול את עצמו “מה ההישג הזה נתן לי?”, הוא מתחיל להסתכל על מי שכבר הגיע רחוק יותר, על מה שעדיין חסר לו ועל כל הדברים שהוא עוד לא עשה.

וכך, מה שהיה פעם יעד רחוק שאותו אדם עבד מאוד קשה להשיג, הופך כמעט בלי לשים לב למובן מאליו, והוא כבר מציב לעצמו יעד חדש וגבוה יותר.
מה שהיה פעם הישג שאנחנו מאוד גאים בו, הופך להיות המינימום שאנחנו מצפים מעצמנו. וכשהמינימום משתנה כל הזמן, קשה מאוד להרגיש שאנחנו באמת מגיעים לאנשהו.

למה תחושת הסיפוק מההצלחה דועכת כל כך מהר?

לתופעה הזו יש הסבר פסיכולוגי מעניין שנקרא : “הסתגלות הדונית“ (Hedonic Adaptation).
הכוונה היא לנטייה שלנו להסתגל לשינויים בחיים, גם כשמדובר בשינויים חיוביים מאוד.

דברים שבעבר היו עבורנו מרגשים, מיוחדים או משמעותיים, יכולים עם הזמן להפוך לחלק מהמציאות הרגילה שלנו.
אנחנו לא בהכרח מפסיקים להעריך אותם, אבל העוצמה הרגשית שהם מעוררים בנו עשויה להיחלש.

כלומר, לא רק שאנחנו מתרגלים להצלחות שלנו, אלא שלפעמים גם רמת הציפיות שלנו מעצמנו משתנה בעקבותיהן. מה שבעבר נחשב להישג משמעותי, הופך בהדרגה לסטנדרט החדש שאנחנו מצפים מעצמנו לעמוד בו.

גם מחקר משנת 2012 שפורסם בכתב העת Personality and Social Psychology Bulletin,  מצא שתחושת הסיפוק משינויים חיוביים עשויה לדעוך משתי סיבות מרכזיות: ההתרגשות הראשונית נחלשת, ובמקביל הציפיות שלנו עולות.
במילים פשוטות, אנחנו מתרגלים למה שהשגנו ומתחילים לרצות יותר.

מתי הרצון להצליח הופך לצורך להוכיח משהו?

מעבר להסתגלות הטבעית שלנו להצלחות, יש עוד משהו שאני פוגשת לא מעט בעבודה שלי.
לפעמים, כשאנחנו מציבים לעצמנו מטרה, אנחנו לא רק רוצים להשיג אותה, אלא גם מצפים שהיא תגרום לנו להרגיש משהו כלפי עצמנו.
זו יכולה להיות הרגשה שאנחנו מספיק טובים, שאנחנו מסוגלים, שאנחנו מצליחים ואולי אפילו שאנחנו שווים יותר בזכות ההישג שלנו.

במצב כזה, ההצלחה הופכת גם לדרך שבה אנחנו מודדים את הערך העצמי שלנו.
וכשאנחנו זקוקים להישג כדי להרגיש טוב יותר, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במרדף בלתי נגמר אחרי ההצלחה הבאה.

נקח לדוגמא שחקן פוקר שמציב לעצמו מטרה להגיע לשולחן הגמר בטורניר משמעותי.
הוא מתאמן, לומד, משפר את המשחק שלו ולבסוף מצליח להגיע ליעד שהציב ולסיים את הטורניר בשולחן הגמר.
אבל במקום ליהנות מההישג, הוא מתמקד בעובדה שהוא לא ניצח. 

אין שום בעיה ברצון לנצח, להתקדם ולהציב מטרות מאתגרות יותר.
השאלה היא מה מניע אותנו?
האם אנחנו רוצים להגיע להישג הבא מתוך שאיפה להתפתח ולהשתפר, או מתוך תחושה שמה שכבר השגנו עדיין לא מספיק כדי שנרגיש טוב עם עצמנו?
כי כשהערך העצמי שלנו תלוי בתוצאה, גם הצלחה משמעותית עלולה לספק אותנו רק לזמן קצר, עד שננסה להשיג את היעד הבא.

האם אני רוצה להצליח שוב כי אני אוהב את המשחק, את האתגר ואת ההתפתחות שלי, או כי אני צריך להצליח שוב כדי להרגיש טוב עם עצמי?

זו שאלה שאפשר לשאול כמעט בכל תחום בחיים.
ובמקרים שבהם אנחנו מגלים שהערך העצמי שלנו תלוי מאוד בתוצאה, יש מקום לעבודה מנטלית עמוקה יותר על ההבחנה בין מי שאנחנו, הדרך שבה פעלנו והתוצאה שהשגנו.

על הקשר הזה בין המאמץ שלנו, התוצאה ותחושת ה”לא מספיק”, כתבתי בעבר גם בכתבה לעשות כמיטב יכולתי – למה זה תמיד מרגיש לא מספיק?  שמתייחסת בין היתר לעולם הפוקר והעולם העסקי.

האם כל המטרות שאנחנו מציבים לעצמנו באמת תורמות לתחושת הסיפוק שלנו?

מחקר משנת 2009, שבחן את הקשר בין השגת מטרות לרווחה פסיכולוגית, מציג הבחנה מעניינת בין שני סוגים של שאיפות:
– מטרות פנימיות (Intrinsic Aspirations) – מטרות שקשורות לצמיחה אישית, קשרים משמעותיים, תרומה לאחרים ובריאות.
– מטרות חיצוניות (Extrinsic Aspirations) – מטרות שקשורות לעושר, פרסום ותדמית.

המחקר מצא שהשגת מטרות פנימיות הייתה קשורה לשיפור ברווחה הפסיכולוגית, בעוד שהשגת מטרות חיצוניות לא הראתה את אותה תועלת, ואף נקשרה לחלק ממדדי המצוקה.
כלומר, לא רק עצם השגת המטרה חשובה, אלא גם סוג המטרה שאנחנו בוחרים להשיג.

חשוב לי להדגיש שהמחקר לא אומר שכסף, הצלחה כלכלית או הכרה הם דברים רעים.
הוא גם לא אומר שכל אדם ששואף להישגים חיצוניים יהיה פחות מאושר.
הוא כן מציע לנו לבחון את התוכן של המטרות שאנחנו מציבים לעצמנו, ואת הצרכים שהן אמורות למלא.

כי לא כל מטרה שאנחנו משיגים בהכרח מייצרת את תחושת הסיפוק שציפינו לה.
אפשר למשל להציב יעד של הגדלת הכנסות, מתוך רצון לייצר ביטחון כלכלי וחופש בחירה.
ואפשר להציב בדיוק את אותו היעד מתוך צורך להוכיח לאחרים שהצלחנו.
התוצאה הכלכלית יכולה להיות זהה, אבל המשמעות האישית שאנחנו מייחסים לה שונה.

וזה מביא אותי לאחת השאלות החשובות בעיניי בכל תהליך של הצבת מטרות:

למה אני רוצה להשיג את המטרה הזאת, ומה אני מצפה להרגיש כשאגיע אליה?

לפעמים עצם ההתבוננות בשאלה הזאת יכולה לעזור לנו להבין שהמטרה חשובה לנו מאוד, אבל הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שיקרה אחרי שנשיג אותה לא בהכרח מציאותי.

ההבדל בין להיות מכווני תוצאה לבין ליהנות מהדרך

אנחנו רגילים למדוד הצלחה דרך התוצאה הסופית, אבל לפעמים מפספסים את ההתקדמות שעשינו בדרך.

באימון המנטלי אני מבחינה בין מטרות תוצאה, כמו זכייה בטורניר או עמידה ביעד הכנסות, לבין מטרות ביצוע, כמו שיפור קבלת החלטות, ריכוז והתמדה.
אפשר לשאוף לתוצאות גבוהות, ובמקביל ללמוד להעריך את הדרך שעברנו, גם כשהתוצאה הסופית לא משקפת את איכות הביצוע שלנו.

אז איך אפשר לבנות מערכת יחסים בריאה יותר עם הצלחה?

המטרה היא לא להפסיק לשאוף קדימה, אלא ללמוד לתת מקום גם למה שכבר השגנו.

אם אנחנו מזהים שאנחנו ממהרים לעבור מהישג אחד לבא אחריו, כדאי להתחיל מכמה פעולות פשוטות:

1. לעצור ולהכיר בהישג
   לפני שמציבים יעד חדש, לקחת רגע להעריך את מה שהשגנו, את הדרך שעברנו ואת היכולת שפיתחנו.
2. לשים לב לשיח הפנימי
   לזהות משפטים כמו “זה לא כזה הישג” / “כן, אבל עדיין לא הגעתי ל…”, שמקטינים את ההצלחות שלנו.
3. לבדוק מה מניע אותנו
   האם המטרה הבאה נובעת מרצון אמיתי להתפתח, או מהתחושה שמה שכבר השגנו לא מספיק?
4. להרחיב את מדדי ההצלחה
   לא לבחון רק את התוצאה הסופית, אלא גם את ההתמדה, הלמידה ואיכות הביצוע בדרך.
5. ללמוד ליהנות מההצלחה
   לאפשר לעצמנו להרגיש סיפוק, לשתף אחרים בהישג ולהעריך אותו גם אחרי שההתרגשות הראשונית עוברת.

חשוב לזכור שמודעות לדפוסים שלנו היא רק ההתחלה.
שינוי דורש גם תרגול והתמדה, ועל כך הרחבתי בכתבה איך שינוי עובד?.
ומעבר לפעולות עצמן, אני חושבת שהשינוי המשמעותי ביותר הוא בדרך שבה אנחנו בוחרים להתייחס להצלחה שלנו.

להמשיך לשאוף, בלי למחוק את מה שכבר השגנו

ככל שאני עוסקת יותר באימון מנטלי, בהתפתחות אישית ובעבודה עם אנשים שמכוונים להישגים, אני מבינה עד כמה מורכבת יכולה להיות מערכת היחסים שלנו עם הצלחה.

מצד אחד, אנחנו רוצים להתקדם. יש לנו שאיפות, חלומות ומטרות, והרצון להשיג אותם יכול להיות כוח משמעותי שמניע אותנו לפעולה.
מצד שני, כשאנחנו עסוקים כל הזמן במה שעוד לא השגנו, אנחנו עלולים לאבד את היכולת לראות את מה שכבר נמצא שם.

אני לא חושבת שאנחנו צריכים לבחור בין שאפתנות לבין סיפוק.
אפשר לרצות יותר, בלי להרגיש שמה שיש לנו היום לא מספיק.
אפשר להציב מטרה חדשה, בלי לבטל את ההישג הקודם.
ואפשר להמשיך להתפתח, להשתפר ולהגיע לתוצאות גבוהות יותר, בלי להפוך כל תוצאה למדד שקובע את הערך שלנו.

בעיניי, חלק משמעותי מההתפתחות המנטלית שלנו הוא ללמוד להחזיק את שני הדברים יחד:
את הרצון להתקדם ואת היכולת להכיר בדרך שכבר עשינו.

אז אולי בפעם הבאה שנגיע למטרה שעבדנו כל כך קשה כדי להשיג, לפני שנשאל את עצמנו
“מה הלאה?”
נעצור ונשאל :
“האם אני באמת מצליח לתת לעצמי להרגיש את ההצלחה שכבר השגתי?”

כי בסופו של דבר, אנחנו לא עובדים כל כך קשה רק כדי לסמן עוד מטרה שהושגה.
אנחנו עושים את זה גם בשביל מה שהדרך וההישגים האלה אמורים לאפשר לנו להרגיש ולחוות, וממש חבל שנפספס את החלק הזה בדרך למטרה הבאה ⭐.