לפני כשנתיים התחלתי את הדרך שלי בתכנית 12 הצעדים במכללת טאותרפיה.
מאז אני לומדת יותר ויותר על עצמי, על הדפוסים שמנהלים אותי, על מחלה והחלמה, ובעיקר על האחריות האישית שיש לי בתוך כל התהליך הזה.

אחד הדברים שאני מבינה היום הוא שלא מספיק להיות במקום שמאפשר לנו לצמוח ולהשתנות. אנחנו צריכים גם לבחור לעשות את הפעולות שיקדמו אותנו לשם.

זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל בפועל זה הרבה יותר מורכב. כי גם כשאנחנו נמצאים בקבוצות החלמה, לומדים את אותם הכלים ורוצים להתפתח, אנחנו עדיין מביאים איתנו את הדפוסים שמלווים אותנו בחיים.
את האגו, הציפיות, ההשוואתיות, הביקורת, הצורך בהכרה והרצון שאחרים יתנהגו כפי שאנחנו מצפים מהם.

והנה הקונפליקט:
דווקא בתוך הקבוצה, שאמורה להיות מרחב בטוח ללמידה, להתפתחות ולהחלמה, אנחנו עלולים לפגוש את הדפוסים האלה בעוצמה גדולה במיוחד.
זה גם מה שהופך את המפגש הקבוצתי להזדמנות משמעותית כל כך לעבודה פנימית.

להיות בקבוצת החלמה לא אומר בהכרח להיות בהחלמה

אני מרגישה שאחד הדברים המשמעותיים ביותר שהיו עבורי בשנה הראשונה ללימודי הפסיכותרפיה לטיפול בהתמכרויות, משברי חיים ופוסט טראומה, בגישת 12 הצעדים, היה המפגש עם הדינמיקה של הקבוצות הקטנות.

קבוצה יכולה להיות מקום נפלא לתמיכה, שייכות וצמיחה, אבל היא גם מפגישה אותנו עם המקומות שבהם אנחנו עדיין מתקשים. זה יכול להיות הרצון שיראו אותנו, שיעריכו, שיתייחסו. אולי העלבון כשאנחנו מגיבים ולא מגיבים לנו חזרה, האכזבה שאנחנו מרגישים שאנחנו משקיעים יותר מאחרים והציפייה שאנשים יתנהגו בדרך שנראית לנו נכונה, או שאנחנו מצפים מהם ללכת בה.

אלה רגשות אנושיים וטבעיים.
ועדיין, השאלה היא מה אנחנו עושים איתם?

בתכנית 12 הצעדים משתמשים במושגים “מחלה” ו “החלמה” כדי להתבונן, בין ביתר, בדפוסים שמנהלים אותנו ובאפשרות לבחור לפעול אחרת.

כשאני משתמשת כאן במילה ״מחלה״, אני מתייחסת לאותם דפוסים אוטומטיים של שליטה, ריצוי, אגו, פחד או ציפייה מהסביבה, שעלולים להרחיק אותנו מעצמנו.

השאלה שמלווה אותי היא פשוטה:
האם הפעולה שאני עומדת לעשות עכשיו משרתת את המחלה שלי או את ההחלמה שלי?

כתבתי על השאלה הזאת גם בכתבה ״מחלה או החלמה?״, והיא הפכה לאחד הכלים המשמעותיים ביותר עבורי.
כי אפשר להגיע לקבוצה, להקשיב, לשתף ואפילו להכיר את כל כלי התכנית, ועדיין לפעול מתוך אותם דפוסים ישנים.
ההחלמה לא מתרחשת רק מעצם הנוכחות שלנו בקבוצה. היא דורשת בחירה ועשייה עקבית, כל יום מחדש.

כשכתבתי אסירויות תודה עבור אחרים

כשהתחלתי את הדרך שלי בתכנית 12 הצעדים, אחד הכלים הראשונים שאימצתי היה כתיבה יומית של אסירויות תודה.
למי שלא מכיר, זו פעולה שבה עוצרים להתבונן במה שיש בחיינו ולהודות עליו. גם ואולי בעיקר על הדברים הקטנים והפשוטים ביותר.

כמי שכותבת כבר שנים במסגרת העסק שלי, הכתיבה תמיד הייתה טבעית עבורי.
אז כשהתחלתי לכתוב אסירויות תודה, עשיתי את מה שאני יודעת לעשות טוב.
כתבתי בצורה יצירתית, ניסיתי לעורר מחשבה, לתת השראה לאחרים ולפתוח להם כיווני חשיבה חדשים.
בדיוק כמו שאני עושה בכתיבה העסקית שלי.
הכוונה הייתה טובה, אבל היה משהו שלא ראיתי.

כתבתי החוצה, במקום לכתוב פנימה.

הייתי עסוקה במה שהכתיבה שלי יכולה לתת לאחרים, במקום במה שהיא יכולה לאפשר לי.

באחד המפגשים עם המנחה שלי בתכנית, שי גצק, הוא שיקף לי את זה.
הוא עזר לי להבין שאני אמנם מבצעת את הפעולה, אבל לא בהכרח מהמקום שלשמו היא נועדה.

והקשבתי לו.
אני מגיעה לתהליכי הלמידה וההתפתחות שלי עם ראש פתוח.
אני לא חייבת להסכים עם כל דבר, אבל אני מוכנה לבדוק, להתנסות ולהקשיב גם לדברים שמאתגרים את הדרך שבה אני רגילה לחשוב ולפעול.

אז התחלתי מחדש.
במקום לכתוב תובנות גדולות, התחלתי להודות על המים שיוצאים מהברז. על האוויר שאני נושמת. על הדברים הכי פשוטים, שתמיד היו שם, אבל לא בהכרח עצרתי לראות אותם.

וזה עשה עבורי שינוי משמעותי.

פתאום הכתיבה כבר לא הייתה ניסיון לייצר משהו עבור אחרים, אלא הזדמנות לעצור ולהתבונן במה שיש לי.
התחלתי לחזור הביתה. אל עצמי.

כשהציפיות שלנו מאחרים פוגשות את ההחלמה שלנו

ההתנסות האישית שלי עם כתיבת אסירויות התודה גרמה לי להתבונן גם על משהו רחב יותר, שאני פוגשת לא מעט בתוך התהליך הקבוצתי:
הציפיות שלנו מאחרים.

אני שומעת את זה בשיח סביבי, מזהה את זה בהתנהלות של אנשים, ולפעמים גם פוגשת את זה בעצמי.
אנחנו משתפים, מגיבים, מתייחסים לאחרים, ולא תמיד שמים לב שלצד הרצון להיות חלק מהקבוצה, מתפתחת גם ציפייה לקבל משהו בחזרה: שיקראו אותנו, שיתייחסו אלינו, שיגיבו למה שכתבנו.

ואז מתחילות השאלות:
אם אני משקיעה, למה אחרים לא משקיעים?
אם אני קוראת ומגיבה, למה לא מחזירים לי באותה צורה?
ואם אני נותנת מעצמי, האם לא מגיע לי לקבל משהו בחזרה?

גם אני מכירה את המקום הזה. את האכזבה כשהציפיות לא מתממשות, ולפעמים אפילו את התחושה של כפיות טובה.
אבל היום אני יודעת לעצור ולזהות את הדפוס הזה, ולשאול את עצמי: מאיזה מקום אני פועלת ומה נכון לי לעשות איתו?

הרגשה היא לא עובדה

אחד הכלים בתכנית נקרא ״רגשות הם לא עובדות״.
אני יכולה להרגיש שלא מעריכים אותי, אבל זה לא בהכרח אומר שזו המציאות.
אני יכולה להיעלב מכך שלא הגיבו לי, אבל זה לא אומר שהתעלמו ממני בכוונה.

השאלה החשובה היא מה אני בוחרת לעשות עם התחושה הזאת.
האם אני מפסיקה פעולה שטובה לי כי לא קיבלתי את התגובה שרציתי?
או שאני יכולה לעצור ולהיזכר למה התחלתי לעשות אותה מלכתחילה?

הרי לא התחלתי לכתוב אסירויות תודה כדי לקבל לייקים.
התחלתי לכתוב כדי לעשות עבודה פנימית.

ההבנה הזאת שינתה את הדרך שבה אני מתייחסת לכתיבה שלי.

להכיר את כלי התכנית זה לא מספיק, צריך לחיות אותם

אחד הדברים המשמעותיים שאני לומדת בתכנית 12 הצעדים הוא שלא מספיק להכיר את הכלים, צריך גם להשתמש בהם בחיי היום יום.
אפשר להכיר את תפילת השלווה בעל פה, ועדיין לנסות לשלוט באחרים.
אפשר לכתוב אסירויות תודה בכל יום, ועדיין להיות עסוקים בתגובות שנקבל.

הכלים לשינוי, מאפשרים לנו לעצור, לזהות את הדפוסים שלנו ולבחור איך לפעול.
כי בסופו של דבר, ההחלמה לא נמדדת בכמה אנחנו יודעים על התכנית, אלא במה שאנחנו בוחרים לעשות עם מה שלמדנו.
זה בדיוק מה שאני לומדת לעשות גם בתוך הקבוצות:
אני לא יכולה לשלוט במה שאחרים חושבים, מרגישים, אומרים או עושים.
אני כן יכולה לבחור איך אני מתנהלת מולם, למה אני נותנת מקום ואיפה אני משקיעה את האנרגיה שלי.

אני להחלמה שלי, אני להצלחה שלי

את המשפט הזה אמרתי באחת השיחות עם החונך שליווה אותי בתהליך במשך שנה, איתי עדן.
אני כבר לא זוכרת בדיוק מה היה ההקשר, אבל הוא היה מספיק משמעותי עבורי כדי שאכתוב אותו ואשמור אותו. והנה, הגיע הזמן שלו.

אני להחלמה שלי, אני להצלחה שלי.

מבחינתי, זו תמצית האחריות האישית שלי על הדרך שאני בוחרת לעשות.
אני יכולה להיעזר באנשים, להיות חלק מקבוצה, ללמוד, לקבל תמיכה ולשתף אחרים, אבל אף אחד לא יכול לעשות עבורי את הפעולות שלי.
אף אחד לא יכול להתבונן במקומי על הדפוסים שלי, להתמודד במקומי עם הציפיות שלי או לבחור במקומי איך להגיב למה שקורה בחיי.

ויש בזה הרבה חופש.
כי ברגע שאני מפסיקה לתלות את ההתקדמות שלי בהתנהגות של אחרים, אני מחזירה לעצמי את האפשרות לבחור.

וזה נכון בעיניי גם לגבי הצלחה, בכל תחום בחיים.

אני יכולה להשקיע בעסק שלי, לעבוד קשה, ללמוד ולהתפתח, אבל לא לשלוט בכל התוצאות או בתגובות שאקבל.
אני יכולה להשקיע במערכות יחסים, אבל לא לקבוע איך הצד השני יתנהג.
אני יכולה להציב לעצמי מטרות, אבל לא לצפות שהדרך תמיד תתנהל לפי התכנית שלי.

מה שאני כן יכולה לעשות הוא לקחת אחריות על הבחירות שלי, על הפעולות שלי ועל הדרך שבה אני מתמודדת עם מה שקורה.
זה לא מבטיח שכל דבר שאעשה יצליח, אבל זה מאפשר לי להמשיך לפעול גם כשהתוצאה לא תלויה רק בי.

ההחלמה שלי היא הבחירה שלי, כל יום מחדש

אני עדיין פוגשת את הדפוסים שלי. אני עדיין יכולה לפעול מתוך אגו, ציפייה, עלבון או צורך בהכרה.
ההבדל הוא שהיום יש לי יותר כלים לזהות את המקומות האלה, לעצור ולשאול את עצמי מאיזה מקום אני פועלת.
לפעמים אני מצליחה יותר, לפעמים פחות וזה חלק מהדרך.

אם הייתי יכולה לחזור לתחילת התהליך שלי, הייתי אומרת לעצמי להמשיך להגיע עם ראש פתוח, להקשיב, לשאול שאלות, להתנסות.
הייתי אומרת לעצמי לא לפסול מיד את הדברים שמעוררים בי התנגדות, אלא לבדוק למה הם מפעילים אותי ומה אני יכולה ללמוד מהם.
ובעיקר, הייתי אומרת לעצמי להמשיך לפעול, להמשיך לבחור בפעולות, להמשיך להגיע, להמשיך בדרך של ההחלמה.