יש הרבה דברים שאנחנו כבר יודעים ומכירים על עצמנו:
אנחנו יודעים שאנחנו דוחים דברים מסוימים לרגע האחרון.
יודעים שאנחנו מתקשים לשחרר שליטה.
יודעים שאנחנו לוקחים ללב ביקורת.
יודעים שקשה לנו להגיד לא.
יודעים שאנחנו חייבים שהכול יהיה מושלם לפני שאנחנו מוציאים משהו החוצה.
יודעים שאנחנו נלחצים כשאין ודאות, מתקשים לסמוך, מחפשים אישור מאחרים או עובדים הרבה יותר קשה ממה שאנחנו באמת צריכים.
לפעמים אנחנו אפילו יודעים בדיוק מה היינו רוצים לעשות אחרת.

ובכל זאת, ברגע האמת, אנחנו חוזרים שוב לאותה תגובה.

זה אחד המקומות שבהם העבודה על אותם דפוסים הופך להיות משמעותי מאוד בתוך שינוי שאנחנו רוצים ושואפים לעשות, כי מאחורי הרבה מהדפוסים שחוזרים על עצמם שוב ושוב, יש היגיון פנימי.
אנחנו אמנם לא תמיד מודעים אליו, אבל מבחינתנו הוא מרגיש הגיוני לחלוטין.
ההיגיון הזה הוא בדיוק הבסיס לאמונה, לפרדיגמה שלנו.

מהי פרדיגמה?

במילים פשוטות, פרדיגמה היא אמונת יסוד שאנחנו מחזיקים בה, ומתוכה אנחנו מפרשים את המציאות ופועלים בתוכה.

אפשר לחשוב עליה גם כעל זוג משקפיים.
שני אנשים יכולים להיות בדיוק באותה סיטואציה, אבל לראות אותה אחרת לגמרי, להרגיש אחרת ולהגיב אחרת, כי הם מסתכלים עליה דרך משקפיים שונים.

הפרדיגמה לא נשארת רק ברמת המחשבה. היא משפיעה על הפרשנות שלנו למה שקורה, הפרשנות משפיעה על מה שאנחנו מרגישים, ומשם היא משפיעה גם על הפעולות ועל התגובות שלנו.
עם הזמן, החיבור הזה יכול להפוך לאוטומטי כל כך שאנחנו כבר לא עוצרים לבדוק אותו.
אנחנו פשוט מגיבים. 

• אם אני מאמין ש”אם אני רוצה שמשהו ייעשה כמו שצריך, אני חייב לעשות אותו בעצמי”, יהיה לי קשה מאוד להאציל סמכויות.
• אם אני מאמינה ש”כדי שיאהבו אותי אני צריכה לרצות אחרים”, יהיה לי קשה להגיד לא, גם כשאני יודעת שהמחיר שאני משלמת גבוה.
• אם אני מאמין ש”צריך לעבוד קשה בשביל כסף”, יכול להיות שגם כשאגיע למצב שבו אפשר לעבוד חכם יותר, לייעל, לתמחר אחרת או להרוויח יותר בפחות זמן, משהו בי יתקשה לקבל את זה.
• אם אני מאמינה ש”כל מה שאני עושה חייב להיות מושלם”, כל משימה יכולה להפוך למבחן של הערך שלי.
• ואם אני מאמין ש”אני חייב להיות בשליטה”, מצב של אי ודאות לא יהיה מבחינתי רק מצב שבו עדיין אין לי את כל המידע. הוא עלול להרגיש כמו איום.

זו כבר לא רק מחשבה.
זו דרך לראות את המציאות.

אנחנו לא רואים רק את מה שקרה. אנחנו נותנים לו משמעות

 נניח שקיבלתם ביקורת.
אדם אחד יכול לשמוע אותה ולחשוב: “יש פה משהו שאני יכול ללמוד ממנו.”
אדם אחר ישמע את אותה ביקורת ויחשוב: “חושבים שאני לא מספיק טוב.”
אדם שלישי יחשוב: “מי הוא בכלל שיגיד לי מה לעשות?”
ואדם רביעי פשוט יתרחק ולא ירצה להיחשף שוב.
אותה ביקורת. ארבע תגובות שונות.

ההבדל לא נמצא רק במה שנאמר. הוא נמצא גם במה שאנחנו מאמינים לגבי עצמנו, לגבי אחרים ולגבי העולם.
וזו בדיוק הסיבה שפרדיגמות הוא נושא מאוד חשוב בתוך העבודה המנטלית, כי אם ננסה לעבוד רק על ההתנהגות, לפעמים נפספס את הדבר שמייצר אותה.

לפעמים אנחנו מנסים לשנות את הפעולה בזמן שהאמונה נשארת בדיוק אותה אמונה

אדם אומר לעצמו: “אני חייב ללמוד לשחרר”, אבל בפנים הוא עדיין מאמין שאם הוא לא ישלוט במה שקורה, הדברים יתפרקו.
אדם אחר מחליט: “מהיום אני מתחיל להציב גבולות”, אבל ממשיך להאמין שאם יסרב למישהו, יאהבו אותו פחות.
מישהו רוצה להיות פחות פרפקציוניסט, אבל עדיין מאמין שטעות מעידה עליו, על היכולות שלו או על הערך שלו.
מישהי רוצה להעז יותר מקצועית, אבל מתחת לרצון הזה נמצאת האמונה שאם היא תצליח מאוד, היא תבלוט יותר מדי, תעורר ביקורת או תשלם על ההצלחה מחיר.

אפשר כמובן להתחיל לשנות התנהגות גם לפני שזיהינו את כל מה שיושב מתחתיה.
אבל כשאותה תגובה ממשיכה לחזור שוב ושוב, למרות שכבר הבנו בשכל שהיא לא משרתת אותנו, שווה לבדוק אם אנחנו מנסים לשנות את הקצה של הדפוס בזמן שהשורש שלו נשאר במקומו.

 לפרדיגמה יש היגיון פנימי

זה חלק שחשוב להבין.
הרבה פעמים אנחנו מאוד ביקורתיים כלפי הדפוסים שלנו.
“למה אני שוב עושה את זה?”
“למה אני לא פשוט משחרר?”
“למה כל כך קשה לי להגיד לא?”
“למה אני חייבת שהכול יהיה מושלם?”
“למה אני ממשיכה לדחות?”

אבל אם נסתכל על ההתנהגות מתוך הפרדיגמה שמפעילה אותה, פתאום היא יכולה להיראות הרבה יותר הגיונית:

אם אני מאמין שחשיפה מסכנת אותי בביקורת ובדחייה, הגיוני שאנסה לא לבלוט.
אם אני מאמינה שאהבה תלויה בזה שאהיה נוחה לאחרים, ריצוי הוא לא סתם “הרגל רע”. מבחינתי הוא דרך לשמור על קשר.
אם אני מאמין שטעות אומרת שאני לא מספיק טוב, פרפקציוניזם הוא ניסיון להגן על עצמי מהאפשרות לטעות.
אם אני מאמינה שהעולם הוא מקום שבו אני חייבת להילחם כדי לשרוד, גם מצב שלא דורש מאבק יכול להפוך מבחינתי למלחמה.
ואם אני מאמין שהחיים אמורים להיות קשים ושהישג שהגיע בקלות שווה פחות, אני יכול לייצר לעצמי שוב ושוב מצבים שבהם אני צריך להתאמץ, להיאבק ולהוכיח את עצמי.

ברגע שאנחנו מתחילים להבין את ההיגיון הפנימי, משהו משתנה.
לא כי הדפוס מיד נעלם, אלא כי במקום לראות רק את ההתנהגות, אנחנו מתחילים לראות את המנגנון שמייצר אותה.

פרדיגמות נמצאות בכל מקום בחיים שלנו

אחת הטעויות תהיה לחשוב שעבודה על פרדיגמות שייכת לתחום מסוים. היא לא.

אותה אמונת יסוד יכולה ללוות אותנו בין תחומים שונים ולהחליף רק את צורת הביטוי שלה.
הצורך בשליטה יכול להופיע בעבודה, בזוגיות, בהורות, בספורט או סביב כסף.
פרפקציוניזם יכול להופיע מול משימה מקצועית, באימון, במראה החיצוני, בלימודים או בקבלת החלטות.
הצורך באישור יכול להופיע כשאנחנו רוצים לפרסם משהו, לבחור מקצוע, להיכנס למערכת יחסים או לקבל החלטה שאנשים סביבנו לא מסכימים איתה.
האמונה ש”צריך לעבוד קשה כדי להיות ראוי לתוצאה” יכולה לפגוש אותנו בקריירה, בעסק, בספורט ואפילו בדרך שבה אנחנו מאפשרים לעצמנו לנוח.
הפחד להיכשל יכול לגרום לאדם לא להגיש מועמדות לתפקיד שהוא באמת רוצה.
אבל גם פחד מהצלחה יכול לעצור אותו, כי הצלחה יכולה להביא איתה חשיפה, ציפיות, אחריות, שינוי ביחסים עם אנשים אחרים או את החשש ש”אם אצליח יותר מדי, כבר לא יאהבו אותי”.
גם דחיינות לא תמיד קשורה לחוסר משמעת, לפעמים מאחוריה נמצאת אמונה שאומרת שאם לא אתמודד עם הבעיה עדיין, אולי לא אצטרך להרגיש את מה שהיא מעוררת בי.
וכן, גם הצורך תמיד להיות צודקים יכול לשבת על משהו עמוק יותר מהוויכוח עצמו. אם מבחינתי לטעות פירושו להיות פחות חכם, פחות ראוי או פחות בעל ערך, המאבק על “המילה האחרונה” מקבל משמעות אחרת לגמרי.

לא כל פרדיגמה היא בהכרח בעיה

לכולנו יש פרדיגמות.
אנחנו צריכים מסגרות חשיבה כדי להבין את העולם, לקבל החלטות ולהתנהל בתוכו.
ולכן המטרה היא לא להתחיל לחפש כל אמונה שיש לנו ולנסות לפרק אותה.

השאלה המעניינת יותר היא:
האם האמונה הזאת עדיין משרתת אותי?

יכול להיות שיש תפיסות שמקדמות אותנו, עוזרות לנו להתמודד, מחזקות התמדה ומאפשרות לנו לפעול, ויש אמונות שפעם היו מבחינתנו הגיוניות מאוד, אבל היום הן מצמצמות את אפשרויות הבחירה שלנו.

הבעיה מתחילה בעיקר כשאנחנו מתייחסים לפרדיגמה כאל עובדה.
“אני פשוט כזה.”
“אני לא יודע לסמוך.”
“אני חייב להיות בשליטה.”
“אני דחיינית.”
“אני לא טוב בתחרות.”
“אני בן אדם שלא יודע להגיד לא.”
“אני חייב שיהיה לי כל הזמן מעניין.”
“אני לא מסוגלת לעבוד במסגרת.”

ברגע שהמשפט הופך להגדרה של מי שאנחנו, הרבה יותר קשה לנו לראות אפשרויות אחרות.

וזה בדיוק המקום שבו נכנסת העבודה המנטלית

עבודה מנטלית לא נועדה לגרום לנו לחשוב רק מחשבות חיוביות וגם לא להחליף כל משפט שאנחנו לא אוהבים במשפט אופטימי יותר.

מבחינתי, עבודה מנטלית מתחילה קודם כול ביכולת לזהות מה מנהל אותנו, לעצור בתוך תגובה אוטומטית ולהתחיל להסתכל עליה מבחוץ.
מה קרה?
מה פירשתי שקורה?
מה הרגשתי?
איך הגבתי?
במה הייתי צריך להאמין כדי שהתגובה הזאת תהיה מבחינתי הגיונית?

תחשבו רגע על השאלה הזו :
במה אני צריך להאמין כדי שהתגובה שלי עכשיו תהיה הגיונית?

במקום להילחם בהתנהגות, היא מזמינה אותנו לחפש את האמונה שמתחתיה.
נניח שאני מזהה שאני לא מצליחה להעביר אחריות לאנשים אחרים.
אני יכולה להגיד לעצמי:” אני חולת שליטה”.
אבל אפשר גם להעמיק במחשבה ולהגיד: “מה אני חושבת שיקרה אם מישהו אחר יעשה את זה”?
האם אני חושבת שהוא יעשה פחות טוב ממני? שאני אצטרך לתקן אחריו?
שאני אאבד שליטה? שאם הדברים לא ייעשו בדרך שלי, משהו רע יקרה?
שאם אני לא עושה הכול בעצמי, אני כבר לא מספיק חשובה?

שימו לב, אלו כבר שאלות אחרות לגמרי.
ושם בדיוק מתחיל השינוי.

איך אפשר לזהות פרדיגמה שמנהלת אותנו?

לא תמיד נמצא אותה מיד. לפעמים יהיה לנו יותר קל להתחיל דווקא להבין את הדפוס.
איך עושים את זה?
חפשו סיטואציה שחוזרת על עצמה בחיים שלכם. משהו שאתם אומרים עליו: “אני שוב עושה את אותו הדבר.”

זו יכולה להיות תגובה לביקורת / הימנעות / דחיינות / צורך בשליטה / קושי להציב גבול / פרפקציוניזם / הסתגרות / קושי לבקש עזרה / צורך להיות צודקים / עבודה בלתי פוסקת / חיפוש אחר אישור חיצוני / נטישה של דברים באמצע / פחד מתחרות / או אפילו מצב שבו הכול דווקא הולך טוב, ואז מתחיל להתעורר בכם חוסר שקט.

עכשיו נסו לבדוק: מה קרה בפועל?
בלי הפרשנות שלכם. רק העובדות.

איזו משמעות נתתי למה שקרה?
מה אמרתי לעצמי על הסיטואציה?

איך הגבתי?
מה עשיתי או נמנעתי מלעשות?

ועכשיו:

איזו אמונה צריכה להיות נכונה מבחינתי כדי שהתגובה הזאת תהיה הגיונית?

זו יכולה להיות אמונה כמו:
“אם אני לא בשליטה, משהו ישתבש.”
“אם אגיד לא, אפגע באדם שמולי.”
“אם אכשל, זה אומר משהו עליי.”
“אם אחרים לא מאשרים את הבחירה שלי, כנראה שאני עושה טעות.”
“אם זה קל, זה לא באמת שווה.”
“אם אנוח, אני עצלן.”
“אם אראה חולשה, ינצלו אותי.”
“אם אצליח יותר מדי, אשלם על זה מחיר.”
“אם לא אוהבים את מה שעשיתי, כנראה שזה לא מספיק טוב.”
“אני חייב להוכיח שאני שווה.”

תנסו לזהות אותה, ואם מצאתם, ממש לא חייבים מיד לרוץ להחליף או לשנות אותה.

זה שלב שאני חושבת שחשוב להתעכב עליו.
אם אדם מאמין במשך שנים שהוא לא מסוגל לסמוך על אחרים, המשפט: “אני סומך לחלוטין על כולם” כנראה לא יעזור לו במיוחד.
הוא גם לא באמת מאמין בו. 

אם מישהו מחזיק בתפיסה שהוא לא טוב בדיבור מול קהל, המעבר ל: “אני מרצה מדהים ומלא ביטחון” עלול להרגיש לו מזויף.

העבודה יכולה להיות הדרגתית יותר.
למשל:
“אני יכול ללמוד להרגיש יותר בנוח מול קהל.”
“אני יכול להתחיל להעביר לאחרים משימות קטנות ולבדוק מה קורה.”
“אני לומדת להציב גבולות גם אם לא תמיד נעים לי.”
“אני לא חייב לעשות הכול באופן מושלם כדי שהוא יהיה טוב.”
“אני יכול להצליח גם בלי להפוך כל דבר למאבק.”
“אני לא חייב לדעת הכול כדי לקבל החלטה.”

המטרה היא לא למצוא משפט יפה, אלא לפתוח אפשרות חדשה.
אפשרות שהמוח שלנו מסוגל בכלל להתחיל לעבוד איתה.

פרדיגמה חדשה נבנית גם דרך פעולה

בסופו של דבר, אי אפשר לעשות עבודה מנטלית רק בתוך הראש.
אם זיהיתי שאני מאמין שאני חייב לעשות הכול בעצמי, אצטרך בשלב מסוים להתנסות גם בלהעביר משהו למישהו אחר.
אם אני מאמינה שאנשים יכעסו עליי אם אציב גבול, אצטרך לנסות להציב גבול ולראות מה באמת קורה.
אם אני נמנע מתחרות כי אני מאמין שתחרות היא מאבק או איום, שינוי אמיתי ידרוש גם חוויה אחרת של תחרות.
אם אני פרפקציוניסט, יכול להיות שאצטרך במכוון להוציא משהו שהוא טוב מאוד ולא מושלם.
לא כדי להוכיח לעצמי בכוח שהפרדיגמה הישנה שקרית, אלא כדי להתחיל לצבור עוד חוויות.
עוד מידע, עוד אפשרויות.

עם הזמן, משהו שהיה פעם “ברור מאליו” מתחיל להפוך לשאלה.
וזה שינוי משמעותי.

המטרה היא לא להפסיק לפעול על אוטומט לחלוטין

אוטומטים הם חלק מאיתנו. גם פרדיגמות.
המטרה היא לא להגיע למצב שבו אנחנו מנתחים כל מחשבה וכל תגובה שלנו לאורך היום.
המטרה היא לפתח יותר מודעות דווקא במקומות שבהם אנחנו מרגישים תקועים.
במקומות שבהם אותה תגובה חוזרת שוב ושוב.
במקומות שבהם אנחנו כבר יודעים מה היינו רוצים לעשות אחרת, אבל ברגע האמת משהו מחזיר אותנו לאותה נקודה.

שם כדאי לעצור, לא רק כדי לשאול: “למה עשיתי את זה שוב?”
אלא כדי לשאול: “במה אני מאמין או מאמינה כרגע, שגורם לי לפעול כך?”

כי הרבה פעמים מאחורי ההתנהגות שמפריעה לנו יש פרדיגמה שהופכת אותה, מבחינתנו, לדבר הכי הגיוני בעולם.
וברגע שאנחנו מצליחים לראות אותה, אנחנו כבר לא נמצאים בדיוק באותו מקום.
הפרדיגמה עדיין יכולה להיות שם, האוטומט עדיין יכול לעלות, אבל עכשיו יש ביניהם ובינינו קצת יותר מרווח ובתוך המרווח הזה מתחילה האפשרות לבחור.

לא תמיד מיד.
לא תמיד בקלות.
אבל אחרת.