בתקופה האחרונה אני חושבת הרבה על המילה “שקופה”.
לא שקופה במובן של פתוחה, כנה או ברורה, אלא במובן של בלתי נראית.

המחשבה הזו פוגשת אצלי שני משפטים שנשמעים כמעט הפוכים:
“לא רואים אותי” ו- “אני לא רוצה שיראו אותי“.

ככל שאני עובדת עם המקום הזה בתוך תהליך הפסיכותרפיה שאני עוברת ולומדת, אני מתחילה להבין שאולי הם בכלל לא הפכים. אולי לפעמים הם אפילו שני צדדים של אותו הדבר.
כשלא רואים אותי וכשאני לא רוצה שיראו אותי.

יש משהו מאוד כואב בתחושה שלא רואים אותנו, שלא שמים לב למה שאנחנו צריכות, לא שואלים מה עובר עלינו, לא מזהים את המאמץ שלנו, לא רואים כמה אנחנו מתאמצות וכמה אנחנו מחזיקות או כמה קשה לנו.

לפעמים זו תחושה שמתחילה הרבה לפני שאנחנו יודעות לתת לה שם.
אצלי היא מתחברת, בין היתר, לילדות בתוך בית שבו העסק העצמאי של ההורים שלי תפס הרבה מאוד מקום.
כשהעסק נכנס לחיים שלהם, הם במידה מסוימת נעלמו מהחיים שלי. הם עבדו, התמודדו, החזיקו עסק ומשפחה ואני חוויתי הרבה פעמים את הצד שנשאר פחות נראה.

עם השנים התחבר אצלי גם הצד השני.
לא רק הכאב של “לא רואים אותי”, אלא גם ההבנה שיש בתוכי חלק שמבקש לא להיראות.
יש בחיים שלי חוויות מוקדמות שלימדו אותי שלהיות נראית לא תמיד מרגיש בטוח.
אני עדיין לא במקום שבו נכון לי לדבר עליהן כאן באופן פתוח יותר, אבל אני כבר יכולה לראות היום את החיבור שנוצר אצלי בין נראות לבין סכנה.
אם לא יראו אותי, אולי לא יפגעו בי.
אם לא יראו אותי, אני מוגנת יותר.
אם לא יראו אותי, אולי יהיה לי שקט.

מצד אחד למדתי כמה כואב להיות שקופה. מצד שני למדתי שלהיות שקופה יכול להגן עליי.
והיום אני מבינה ששני המקומות האלו עדיין נפגשים בתוכי.

אי נראות היא לא תמיד התחבאות ברורה.

כשאנחנו חושבות על מישהי “שמתחבאת”, קל לדמיין מישהי שלא מדברת, שלא יוצאת מהבית, שלא משתפת או שלא רוצה שאף אחד יידע עליה דבר.
אבל אי נראות יכולה להיראות אחרת לגמרי.
אפשר להיות פעילה מאוד ועדיין להתחבא. אפשר לעבוד קשה, לנהל עסק, לפרסם תוכן, להגיע לפגישות, להיות נוכחת ברשתות החברתיות ועדיין לעשות את כל זה בדרך שמאפשרת לנו לא להיות באמת נראות.

זה יכול להופיע אצל בעלת עסק שרוצה שיכירו אותה, אבל מתקשה להגיד בצורה ברורה במה היא טובה או לשווק את עצמה באמת; אצל מי שבונה מותג שלם בצורה כל כך עדינה ומצומצמת שכמעט אי אפשר לראות אותו; אצל מי שלא מבקשת את מה שהיא צריכה, לא אומרת כמה היא רוצה להרוויח, מקטינה הצלחה כדי לא למשוך תשומת לב, או מחכה שיגלו אותה בלי לעשות את הפעולות שיגרמו לאחרים באמת לראות אותה.

ואפשר גם להיות מאוד נראית ונוכחת כלפי חוץ, ועדיין להסתיר את החלקים שבאמת חשוב לנו שיראו.

לכן, לפעמים השאלה היא לא “האם רואים אותי?”, אלא “מה אני מאפשרת לאחרים לראות בי?”.  

הפחד מהצלחה יכול להיות גם פחד מנראות.

המחשבה הזו פוגשת אותי היום מאוד חזק גם בעסק שלי.
אני יודעת שאני רוצה להצליח, אני עובדת בשביל זה כבר שנים והיו שנים שכבר נגעתי בהצלחה שחיפשתי, ובכל זאת, אני מתחילה לשאול את עצמי בכנות האם יש בי גם חלק שפוחד מהצלחה?
כי הצלחה מביאה איתה נראות, יותר אנשים מכירים אותך, מדברים עליך, רואים מה את עושה.
יותר כסף נכנס, יותר קשה להתחבא.
ואם במערכת הפנימית שלי עדיין קיים חיבור ישן בין נראות לבין פגיעה, אז יכול להיות שחלק אחד בי דוחף להצלחה בזמן שחלק אחר מושך לאחור.

לא מחייב שזה יקרה בצורה דרמטית. יכול להיות שזה יבוא לידי ביטוי בדחיינות כלשהי, אולי דרך הימנעות מפעולה מסוימת, אולי דרך זה שאני עושה הרבה  מאוד, אבל לא תמיד את הפעולות שהכי יחשפו אותי.
אולי דרך מחשבות כמו “לא נעים לי להשוויץ”, “אסור להראות שמצליחים”, או דווקא “אסור שיידעו שקשה לי”.

החלק הזה מתחבר אצלי גם לעוד אמונות שגדלתי איתן סביב כסף, הצלחה וכישלון.
אבל מתחת לכל השכבות האלו, אני מתחילה לזהות שאלה הרבה יותר בסיסית שעולה אצלי מאחורי הקלעים :
“האם בטוח לי שיראו אותי?”

למה אנחנו ממשיכות לעשות דברים שכבר לא משרתים אותנו?

אחד הדברים שמעסיקים אותי מאוד בלימודי הפסיכותרפיה ובעבודה שלי סביב הנושא, הוא להבין לא רק מה אנחנו עושות, אלא מה ההתנהגות עושה עבורנו.
זו הבחנה חשובה.
כי התנהגות שאנחנו ממהרות לכנות אותה אצלנו כ”בעיה”, היא לפעמים פתרון מצוין בתקופה אחרת בחיים.
אם למדתי שלהיות פחות נראית שומר עליי, היה בזה היגיון.
אם למדתי לא לבקש כדי לא להתאכזב, היה בזה היגיון.
אם למדתי לברוח לעשייה כדי לא להרגיש, גם בזה היה היגיון.

כתבתי על המקום הזה גם בכתבה ביטחון סוטה בכאב מוכר : לפעמים אנחנו ממשיכות להחזיק בדפוס מסוים, לא בגלל שהוא טוב לנו, אלא בגלל שהוא מוכר לנו.
המערכת שלנו כבר יודעת איך לחיות בתוכו.
הקושי מתחיל כשהפתרון הישן ממשיך לפעול גם אחרי שהמציאות שלנו משתנה.

היום אולי כבר אין צורך להתחבא, אבל הגוף עדיין מכיר את אותה התחבאות כביטחון.
היום אולי אפשר לבקש, אבל המנגנון עדיין אומר שעדיף להסתדר לבד.
היום אולי אני רוצה שיראו אותי, אבל חלק בתוכי עדיין זוכר למה פעם היה עדיף שלא.

מה הקשר בין אי נראות, הימנעות והתמכרות?

כשמדברים על התמכרויות, קל להתמקד בהתנהגות עצמה: כמה שתיתי, הימרתי, אכלתי, עבדתי או ברחתי למסכים. אבל בתהליכי התפתחות והחלמה מעניינת אותי לא פחות השאלה מה ההתנהגות עושה עבורי. ממה היא עוזרת לי להימנע, איזו תחושה היא חוסכת ממני ומה אני לא צריכה לפגוש בזכותה.

גם אי נראות יכולה לפעמים לשרת תפקיד דומה: אם אני לא נראית, אני פחות חשופה לביקורת; אם אני לא מבקשת, אני לא מסתכנת בסירוב; ואם אני לא מעזה להצליח, אני גם לא צריכה להתמודד עם מה שהצלחה תביא איתה.

הרבה דפוסים נשארים איתנו בדיוק בגלל ההקלה הזאת, גם כשהם כבר לא באמת משרתים אותנו. כתבתי על זה גם בכתבה איך שינוי עובד?.
לכן לפעמים השאלה החשובה היא לא רק “למה אני עושה את זה שוב?”, אלא “מה אני מקבלת מזה עכשיו?”.

וזה נכון גם לגבי התחושה שאני שקופה: לפעמים באמת לא רואים אותי, ולפעמים כדאי לבדוק אם לצד הכאב יש גם מקומות שבהם אני בעצמי עדיין מתחבאת. לא כדי להאשים את עצמי, אלא כדי להתחיל לזהות איפה יכולה להיפתח אפשרות חדשה לבחירה.

נראות היא לא תמיד הדבר הנכון

המסקנה מבחינתי היא לא שכולנו צריכות להיות חשופות או בולטות יותר. יש לנו זכות לפרטיות, ויש דברים ואנשים שאנחנו לא חייבות להכניס אליהם את כל החלקים שלנו.
השאלה היא אחרת: האם אני בוחרת כמה להיראות, או שהפחד בוחר בשבילי?
כי יש הבדל בין פרטיות לבין הסתתרות, ובין בחירה לא להיחשף לבין פחד להיראות.

מודעות היא לא פתרון, אבל היא נקודת התחלה

אני לא כותבת את הכתבה הזאת אחרי שפתרתי את המקום הזה.
להפך. אני כותבת אותה מתוך העבודה עליו. מתוך הרגע שבו אני מתחילה לזהות אותו.

אני בודקת היום הרבה יותר מאיפה אני מונעת.
כשאני נמנעת ממשהו, אני מנסה לשאול למה.
כשאני מפחדת מפעולה עסקית מסוימת, אני בודקת אם מדובר בהחלטה מקצועית או במשהו עמוק יותר.
כשעולה בי רצון להצטמצם, אני משתדלת לא למהר לכעוס עליו, אולי הוא מנסה להגן עליי.
לפעמים עצם ההבנה הזאת כבר משנה משהו.

מודעות לא מעלימה פחד, היא לא מוחקת דפוסים של שנים.
היא כן מאפשרת רגע קטן שבו אני יכולה לזהות: הנה זה שוב.

על הפער הזה בין התחושה שאנחנו חוות לבין הפעולה שאנחנו בוחרות בעקבותיה כתבתי גם בכתבה הרגשה היא לא עובדה.
העובדה שמשהו מרגיש מסוכן, לא תמיד אומרת שהוא מסוכן עכשיו. לפעמים הגוף והמחשבות שלנו מגיבים מתוך ניסיון ישן.
והיום, מבחינתי, עצם כתיבת הכתבה הזו היא חלק מהעבודה. כי אני לוקחת מקום שהיה רגיל להיות נסתר ומביאה אותו החוצה.
לא את כולו. לא כל דבר אני מוכנה עדיין לספר, ואולי גם לא אצטרך.
אבל מספיק כדי להגיד: אני רואה אותו.

להיות נראית קצת יותר

אולי החלמה היא לא הרגע שבו אנחנו כבר לא רוצות להתחבא.
לפעמים היא מתחילה הרבה קודם, ברגע שבו אנחנו מזהות שאנחנו מתחבאות, ברגע שבו אנחנו מתחילות להבין מה זה נתן לנו, ברגע שבו אנחנו מפסיקות לכעוס על המנגנון ומתחילות לבדוק אם אנחנו עדיין זקוקות לו.

אני עוד לא יודעת לאן העבודה שלי עם הנושא הזה תיקח אותי.
אני כן יודעת שהיום אני מוכנה להסתכל עליו, לשאול מתי אני באמת בוחרת לא להיות נראית ומתי אני פשוט פועלת מתוך מנגנון ישן, לבדוק אם הפחד שמבקש לשמור עליי עדיין שומר עליי, או שכבר התחיל להגביל אותי.

ואולי זה השינוי שאני מסוגלת לעשות כרגע.
לא להכריח את עצמי להיות נראית.
רק להפסיק להיות שקופה בפני עצמי ♥.