ביטחון סוטה בכאב מוכר

לפעמים הסבל שלנו לא מרגיש באמת כמו סבל, אלא כמו החיים עצמם. בכתבה הזו אני כותבת על הביטחון הסמוי שבכאב מוכר, על ההתעוררות שהוא מביא איתה, ועל הרגע שבו מתחילה האפשרות להרגיש אחרת.

ביטחון סוטה בכאב מוכר

לפעמים הסבל שלנו לא מרגיש באמת כמו סבל, אלא כמו החיים עצמם. בכתבה הזו אני כותבת על הביטחון הסמוי שבכאב מוכר, על ההתעוררות שהוא מביא איתה, ועל הרגע שבו מתחילה האפשרות להרגיש אחרת.
רגע של נוכחות - לפני התנועה, לפני ההבנה, לפני שמנסים לתקן משהו שפשוט מבקש שיראו אותו.

יש משהו חמקמק בסבל האנושי. ברוב המקרים הוא לא מופיע ככאב חד וברור או כזה שאי אפשר להתעלם ממנו. הוא לא מתפרץ, לא צועק, לא עוצר את החיים, אלא פשוט שם: שקט, יומיומי, מתערבב בתוך השגרה עד שהוא כבר לא ממש מורגש.

רוב האנשים לא יאמרו שהם סובלים, להפך, הם יגידו ש”הכל בסדר”.
הם יגידו שהם מתפקדים, עובדים, מתקדמים, עושים את מה שצריך, ולפעמים אפילו בהצלחה. ובכל זאת, מתחת לפני השטח, יש תחושה של מאמץ מתמשך, של דריכות שקטה, של חיים שממשיכים אבל לא באמת בהוויה של נוכחות מלאה.

כאן מתחיל הבלבול, כי כשמשהו לא כואב בצורה חדה, הוא לא נתפס כבעיה אלא הופך לרקע, לנורמה, למצב קבוע שכבר לא שואלים עליו שאלות.
כשהכאב מלווה אותנו מספיק זמן, אנחנו מפסיקות לראות אותו כסבל בכלל. הוא פשוט הופך להיות “איך שהחיים מרגישים”.

המקום הזה בדיוק, הוא מה שאנחנו קוראים לו בשפה המקצועית “ביטחון סוטה בכאב מוכר“.
זהו לא ביטחון שמגיע מרוגע או משקט פנימי, אלא כזה שנשען על היכרות עמוקה עם מצב מסוים. הכאב מוכר לנו,  אנחנו יודעות איך לתפקד בתוכו, איך לשרוד, איך להחזיק. הוא לא מפתיע אותנו, ולכן הוא גם לא מאיים, וכשמשהו לא מאיים – הוא מרגיש בטוח, גם אם הוא שוחק אותנו לאט.

יש בזה היגיון: המערכת שלנו לא מחפשת אושר, היא מחפשת יציבות.
ואם היציבות הזו נבנתה סביב מתח, דריכות או עשייה מתמדת, היא תהפוך להיות “הבית” שלנו (הסנטר), לא מתוך בחירה מודעת, אלא מתוך הסתגלות למצב הקיים. זה מה שלמדנו לעשות, בלי לשים לב, כדי להמשיך לחיות, לתפקד ולהחזיק את עצמנו.
במובן הזה, הכאב הוא לא תקלה אלא פתרון ישן שעבד פעם, שהגן, שמר ואיפשר לנו תנועה.  הבעיה מתחילה כשהפתרון הזה ממשיך לפעול גם כשהוא כבר לא משרת אותנו, ואנחנו ממשיכות להיאחז בו רק כי הוא מוכר.

יש משהו כמעט מתעתע בזה, כי כשמשהו עבד פעם, אפילו אם הוא כואב, קשה לנו להסכים לוותר עליו, לא בגלל שהוא נכון לנו עכשיו, אלא בגלל שהוא מוכר.
המערכת שלנו כבר יודעת איך לפעול דרכו, איך להתארגן סביבו, איך להחזיק את היומיום בלי להתפרק ובמובן הזה, הכאב הופך למעין עוגן. לא עוגן שמרגיע, אלא כזה שמונע טלטלה גדולה יותר.

כאן קורה משהו עדין מאוד : אנחנו לא בוחרות בכאב, אלא פשוט לא בוחרות אחרת.
לא כי אין אפשרות אחרת, אלא כי האפשרות הזו עדיין לא מרגישה לנו כבטוחה.
השינוי, גם אם הוא מיטיב, הוא עדיין מבקש מאתנו להסכים להיכנס לאי וודאות, לוותר על משהו מוכר. השינוי, גם אם הוא שוחק, הוא ל טוב משהו שעוד אין לו צורה ברורה, וזה מפחיד, לפעמים יותר מהכאב עצמו.
כך נוצר מוצר שבו אנחנו ממשיכות לנוע בתוך מסלול שכבר לא מדויק לנו, לא מתוך חוסר מודעות מוחלט, אלא מתוך נאמנות שקטה למה שהחזיק אותנו עד עכשיו.
יש בזה משהו אנושי מאוד. זו לא חולשה, אלא ניסיון עמוק לשמור על יציבות פנימית, גם אם המחיר הוא התרחקות איטית מעצמנו.
רק כשנרגיש סדק קטן, לא משהו דרמתי או משבר, אלא תחושה שמשהו בפנים כבר לא מתיישב לגמרי, תפתח לנו אפשרות אחרת.

אנחנו במקום הזה בדיוק, רוצים לראות. רוצים להסכים לשהות רגע באי הנוחות הזו, בלי לברוח אל העשייה, אל ההסברים, אל ההרגלים המוכרים.
ושם, בדיוק שם, התחיל עבורי המפגש האישי מול הנושא הזה:

הגעתי לעולם “12 הצעדים” כי חיפשתי כלי נוסף לחיזוק העבודה המנטלית שלי עם שחקני פוקר : אנשים חכמים, חדים, מתפקדים, שרבים מהם מתנהלים מתוך דפוסים שחוזרים על עצמם שוב ושוב, גם כשהם יודעים שאותם דפוסים מזיקים להם.
בתוך הלמידה של קורס 12 הצעדים הבסיסי וההמשך במסלול המלא של הפסיכותרפיה, קרה משהו שלא נערכתי לו:
משהו בי התחיל להתעורר (ועדיין קורה). לא בבת אחת, לא כהארה גדולה, אלא לאט. דרך הקשבה, דרך מראות קטנות, דרך מפגש עצמי כנה עם מנגנונים שאני עצמי חיה דרכם.
האמת היא שההתעוררות הזו לא נעימה, ויש רגעים שבהם אני עדיין רוצה לחזור אחורה, למצב שבו לא “ראיתי” כל כך הרבה, למקום שבו יכולתי פשוט לתפקד, לעשות, להתקדם, בלי לעצור ולשאול שאלות עמוקות מדי.
יש משהו מפתה מאוד בחיים בהם כאילו “הכל בסדר”, כאילו הכל רגיל, כאילו אין שם כאב שדורש הקשבה.

אצלי, הבריחה היא לא לחומרים או להתנהגויות קיצוניות (הימורים לדוגמא), אלא התמכרות לביצוע, לעשייה, ליעילות, ללהיות זו שמובילה, שמחזיקה, שמקדמת.
עשייה היא הדרך שלי לא להרגיש, לא במובן הדרמטי, אלא במובן השקט והיומיומי: כשאני עושה, אני לא צריכה לעצור, וכשאני לא עוצרת, אני לא צריכה לפגוש, את עצמי.
והרבה זמן זה עבד… עד שזה הפסיק. 

מה שהלימוד הזה פתח עבורי הוא את ההבנה שכולנו, במידה כזו או אחרת, חיות בתוך צורות שונות של “לא להרגיש”. לא כי אנחנו רוצות לברוח, אלא כי כך למדנו לשרוד.
אפשר לקרוא לזה התמכרות, ואפשר לקרוא לזה הסתגלות.
אפשר לקרוא לזה “מחלת ההתמכרות”, ואפשר לקרוא לזה “המחלה של לא לכאוב”.
השמות פחות חשובים מההבנה שיש כאן מנגנון אנושי עמוק, רחב, וכמעט בלתי נראה, וברגע שמתחילים לראות אותו, משהו משתנה, לא בהכרח לטובה מיד, לפעמים אפילו להפך.
כי לראות זה לא תמיד נעים. לראות זה להסכים לפגוש אזורים שהתרגלנו לעקוף וזה לא תהליך שמבקשים עליו אישור או תזמון נוח, הוא פשוט קורה.

אני לא כותבת את זה ממקום של מי שכבר “שם”, להיפך. אני לומדת את זה תוך כדי תנועה, לפעמים בהתנגדות, לפעמים בעייפות, לפעמים בהכרת תודה שקטה.
אני לומדת מה זה אומר להסכים להיות פחות יעילה לפעמים, פחות בטוחה, פחות יודעת,
כדי להיות יותר נוכחת
.

אולי זו תחילתה של החלמה עבורי, אני באמת מקווה.
תקווה שהיא לא כהבטחה לאושר, אלא כהסכמה לפגוש את החיים כמו שהם, בלי להסתתר מאחוריהם, בלי להעלים את הכאב, אלא דרך זה שאפסיק לתת לו לנהל אותי מתחת לפני השטח.

וזה, בעיניי, מקום פנימי חומל ומרגש, שאוכל להתחיל ממנו.
לא סוף של תהליך, אלא תחילתו.

מה עושים עם ההתעוררות הזו, כשכבר אי אפשר “לא לדעת”? או לחזור אחורה?
אשמח לשמוע את המחשבות שלך בנושא.

לקריאת כתבת ההמשך על שלב ההתעוררות: לחצי כאן.

 

***

לכתבות נוספות בתחום ההתמכרויות לחצו כאן

אולי יעניין אותך גם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *