לא מזמן נחשפתי לסיטואציה קטנה, יומיומית לכאורה, אבל כזו שתפסה אותי חזק.
מכרה קולגה שלי פרסמה פוסט בפייסבוק ואחריו.. היא פשוט חיכתה.
לא למה שיקרה אצלה בעקבות הכתיבה, לא לאיך שהיא תרגיש או תעשה בעקבות הפוסט, אלא למה שיקרה בחוץ: מי תגיב, מי תראה, מי תיתן סימן או לייק.
כשהתגובות לא הגיעו, האכזבה שלה הייתה עמוקה, כמעט אישית.
באותו יום, יצא לנו לדבר על זה כמה דקות וכאב לי. היא כל כך ציפתה ורצתה את התגובות האלו, ממש הרגשתי שהיא זקוקה להן, ולא משנה מה אמרתי לה, זה לא עזר.

האמת הפשוטה היא שברוב המקרים, זה לא שאנשים בחרו לא להתייחס בכוונה,
אלא פשוט כי יש מקרים שבהם העולם הווירטואלי שלנו ברשתות החברתיות הוא מהיר מדי להתייחסות לכל הפוסטים,
ומצד שני יש מקרים אחרים, בהם הם פשוט לא נחשפו מלכתחילה למה שכתבנו.
לא כי הפוסט לא היה טוב, לא כי לא היה בו ערך או שהוא לא היה מעניין,
אלא פשוט כי ככה האלגוריתם בהרבה מהרשתות החברתיות, עובד.

כאן עולה שאלה שאני פוגשת בליווים שלי, שוב ושוב, בעיקר אצל נשים עצמאיות :
איך אפשר להיות כל כך תלויות במשהו, שאין לנו עליו שום שליטה?
אלגוריתם של מכונה, מערכת אוטומטית שמחליטה מה ייחשף, למי ומתי?
הוא לא בעדנו וגם לא נגדנו, הוא פשוט קיים.
ברגע שאנחנו תולות בו את תחושת הערך שלנו, את הביטחון או את ההצלחה, אנחנו בעצם נותנות כח למשהו חיצוני, שהכח לא שלו מלכתחילה.

לייקים, תגובות, חשיפה, פידבק, תוצאות, כל אלו הם גורמים חיצוניים.
חלקם חשובים, חלקם נחמדים, חלקם אפילו מרגשים, אבל אף אחד מהם לא באמת בשליטתנו.
אין לנו שליטה אם מישהו יראה את הפוסט שלנו, אם הוא יקרא אותו, אם הוא יתחבר, אם הוא יבחר להגיב או האם זה “יעבוד” עכשיו, או בעוד חודש.
מה שכן נמצא בשליטה שלנו הוא העשייה עצמה : הערך שאנחנו מביאות, הכוונה שממנה פעלנו, האיכות של מה שעשינו והנאמנות לעצמנו ולדרך שבחרנו.

כאן נוצר ההבדל בין ביטחון עצמי שנשען על החוץ, לבין ביטחון עצמי שמחזיק את הבפנים.
בשפת האימון המנטלי זה נקרא ביטחון עצמי אמיתי וביטחון עצמי מזויף.

ביטחון עצמי מזויף, נראה כלפי חוץ חזק, בטוח, לפעמים אפילו מרשים, אבל בפועל הוא תלוי, זקוק לאישור, להוקרה, להכרה, למישהו שיגיד “וואו”.
כל עוד הפידבק הזה מגיע, הכל מרגיש יציב, אבל כשהאישור הזה נעלם, משהו מתערער.
מתחת לביטחון הזה, נמצא בדרך כלל חוסר ביטחון, צורך בהכרה, רצון שיראו אותנו ויאשרו שאנחנו בסדר.

הבעיה היא לא הרצון להיראות, הרצון הזה הוא אנושי וטבעי. הבעיה היא התלות.
ברגע שהביטחון שלנו תלוי במשהו שאין לנו שליטה עליו, קל מאוד לערער אותנו.
פוסט אחד שלא עבד, תגובה שלא הגיעה וציפינו לה, שקט בהדהוד חוזר,
לא רק ברשתות החברתיות ובכמות הלייקים, זה נכון גם בעסק עצמו – מול לקוחות, מול הצעות, מול שיתופי פעולה, מול סגירות של עסקאות.
כשאנחנו נשענות על משהו חיצוני, אנחנו תמיד נהיה חשופות לטלטלה אישית.

ביטחון עצמי אמיתי נבנה ממקום אחר לגמרי.
ביטחון עצמי אמיתי לא קשור ללייקים, לא לתוצאות מיידיות ולא לשאלה אם מישהו שם לב אליי,
אלא ליכולת להסתכל על עצמנו מהצד ולהגיד : עשיתי את הדבר הזה כמו שאני מאמינה שצריך לעשות אותו. הבאתי ערך, פעלתי ביושרה, הייתי נאמנה לעצמי ולדרך שלי, ואפילו אם אף אחד לא מחא לי כפיים או שהמהלך שלי עבר בשקט.

כדי לבנות ביטחון כזה, הצעד הראשון הוא להזיז את נקודת המדידה, ובמקום למדוד הצלחה לפי התוצאה הסופית, להתחיל למדוד אותה לפי העשייה עצמה.

מה זה אומר בפועל?
לא נבדוק “כמה הגיבו לי” אלא האם הבאתי ערך?  האם פעלתי מתוך חיבור?  האם עשיתי את מה שנכון לי, גם כשלא קיבלתי פידבק מיידי?
המדידה הזו, תחזיר אלינו את השליטה, והיא הבסיס לכל חוסן מנטלי אמיתי, שנרצה לבנות.

הצעד השני הוא להסכים לשחרר תוצאות שאין לנו עליהן שליטה.
לא מתוך אדישות, אלא מתוך הבנה: האלגוריתם, התזמון, הבחירות של הצד השני, כל אלו לא בידיים שלנו.
כשאנחנו נאחזות בהם, אנחנו שוחקות את עצמנו.
כשאנחנו משחררות, אנחנו מפנות אנרגיה למה שכן תלוי בנו :  העשייה, הדרך והבחירות שלנו.

הצעד השלישי הוא לחזק עקביות ולא התלהבות.
ביטחון אמיתי לא נבנה מרגעי שיא, אלא מהיכולת להמשיך לעשות את מה שאנחנו עושות, גם כשאין לנו מחיאות כפיים, גם כשקצת שקט אצלנו, גם כשלא ברור אם זה עובד לנו.
העקביות הזו בונה שקט פנימי, והיא זו שתחזיק אותנו לאורך זמן.

הצעד הרביעי הוא לפתח מערכת יחסים כנה עם עצמנו.
ללמוד לזהות מתי הרצון לפעול, לפרסם או להיחשף מגיע מתוך חיבור ודיוק, ומתי הוא מגיע מתוך צורך באישור.
אין כאן שיפוט, רק הבחנה. עצם ההבחנה כבר יכולה לשנות את ההתנהגות שלנו ותחזיר את האחריות שלנו לעצמנו, פנימה.

חשוב לזכור שביטחון עצמי הוא לא משהו שמרגישים כל הזמן, אלא משהו שחוזרים אליו.
יהיו לנו הרבה ימים של ספק, של אכזבה ושל חוסר וודאות, זה לא אומר שהביטחון שלנו נעלם, אלא שהוא נבנה בשכבות.
כל פעם שנבחר לפעול מתוך חיבור לעצמנו ולא מתוך תלות בגורמים חיצוניים, נחזק את הביטחון הזה עוד קצת, ועוד קצת…

ביטחון עצמי אמיתי לא נולד מהרגע שבו מישהו רואה אותנו, אלא מהרגע שבו אנחנו רואות את עצמנו, מסכימות לשחרר את האחיזה בתוצאה ולהחזיר לעצמנו את היציבות.
יציבות שקטה, שמבוססת על עשייה, על דרך ועל תחושת שלמות עם מה שאנחנו מביאות לעולם, גם אם לא כולם רואים אותה וגם אם לא קיבלנו פידבק מיידי על העשייה.  

אולי זה התהליך המנטלי העמוק ביותר : להמשיך לעשות, ליצור, לבטא ולהביא ערך, בלי להפוך את התגובה החיצונית למדד לערך שלנו,
כי בסוף, הדרך היא לא רק האמצעי לתוצאה, אלא המקום שבו אנחנו בונות את הביטחון שלנו.

ולסיום, חשוב לי להגיד :
זה לא סותר את הרצון שלנו לשפר תוצאות, להגדיל חשיפה או לעמוד ביעדים ששמנו לעצמנו.
זה פשוט שייך לתהליך אחר: תהליך של חקר ביצוע, למידה ודיוק הפעולות. התהליך הזה עוסק ב”שיווק”, לא ב”אני”, והוא לא צריך לגעת בביטחון העצמי שלנו.
הביטחון נבנה מבפנים, התוצאות מגיעות מבחוץ, ולא ההפך.

****

אם התחברת לכתבה והנושא הזה של ביטחון פנימי, יציבות והחזרת האחריות אליך מדבר אליך, כתבתי מדריך שמלמד בדיוק על זה.
מדובר על מדריך פרקטי בשם “7 העקרונות המנטליים לעצמאיות”, והוא יעזור לך להבין את הבסיס המנטלי לעבודה שלך כעצמאית.
אם את רוצה להירשם למדריך (הוא חינמי דרך אגב), לחצי פה על הלינק, מלאי פרטים ותוכלי להעמיק בנושא.

מקווה שעזרתי, פה תמיד לשאלות.
אורית