את לא חייבת להיות בודדה בעצמאות שלך

על בדידותן של העצמאיות, ולמה שייכות קבוצתית נכונה מחזירה חוסן, קצב והתקדמות אמיתית בעסק.

את לא חייבת להיות בודדה בעצמאות שלך

על בדידותן של העצמאיות, ולמה שייכות קבוצתית נכונה מחזירה חוסן, קצב והתקדמות אמיתית בעסק.
ריטריט וורקיישן - אורי קליפר, ינואר 2026 אל רום רמת הגולן

“בדידותם של העצמאיים”, או יותר נכון: “בדידותן של העצמאיות”, הוא תופעה שכמעט כל מי שמנהלת עסק מרגישה בשלב כלשהו, גם אם לא אומרת זאת בקול.
זוהי לא בדידות חברתית, לרוב לא חסרים אנשים סביב אותה עצמאית: יש לקוחות, ספקים, קולגות, משפחה, קבוצות ווטסאפ וקהילות מקצועיות.
הבדידות כאן היא מסוג אחר :  “אין לי עם מי להחזיק את מה שקורה אצלי בפנים”.
היא נוצרת במרחב שבו עצמאיות מקבלות החלטות לבד, לוקחות סיכונים לבד, מתייעצות בעיקר עם עצמן ונושאות אחריות שאין איתה שותף טבעי לחלוק אותה.

עצמאית יכולה להיות בחברה של אנשים ובו בזמן לבד בתוך המחשבות, ההתלבטויות והקשר הפנימי עם העסק. הפעילות הזו כמעט לא נראית מבחוץ, אך בפנים מתנהל מסע שלם ועמוס: רעיונות, תכנון קדימה, ניהול סיכונים, קביעת קצב, פתרון תקלות ולבסוף גם פחדים.
מסע שמתנהל בשקט, במהירות, ולעיתים בלי עיבוד או שיתוף עם אף אחד.

כאן מגיע החלק המעניין: העומס הזה לא מעיד על חולשה, אלא מעיד על יכולת.
הרבה עצמאיות מצטיינות בעשייה: הן יודעות לעבוד, להזיז דברים, לפתור בעיות, לקחת אחריות ולהוציא רעיונות אל העולם. הן מאומנות להתפתח.
אבל יש כאן פרדוקס: כישרון ויכולת לא מבטיחים שיהיה מקום נכון לנשימה, התחדשות, עיבוד וביצוע מלא של הדברים.
כישרון ויכולת לא מבטיחים התאוששות איכותית,
וכשאין אוויר, לא הכישרון נפגע אלא הקצב;
דברים הופכים כבדים יותר, איטיים יותר ולעיתים תקועים יותר.

רוב העצמאיות לא נתקעות בגלל חוסר ידע או יכולת. הן נתקעות כי הראש שלהן עובד מהר מדי, עמוס מדי ומחזיק את רוב הדברים לבד. זו לא תקיעות של חוסר יכולת, אלא תקיעות של חוסר מרחב לפעילות.

זה מעניין. בפסיכולוגיה עסקית ובגישות אימוניות רבות מדברים הרבה על חוסן, בגרות וביצוע,
אבל כמעט לא מדברים על משהו חשוב שיכול לעזור להחזיק את כולם יחד: שייכות.
שייכות היא לא רגש “נעימי” כזה שרוצים לאמץ, אלא מרחב שעוזר לייצב את המערכת, מאפשר לשאת בנטל המנטלי ושומר עלינו בקצב שמתאים לנו.
כשעצמאית מרגישה שיש איתה מישהו בדרך, לא רק שהתפקוד שלה עולה, אלא גם היכולת שלה להיות בצמיחה לאורך זמן.

במקום הזה הבנתי מזמן שעצמאיות לא אמורות להיות לבד, גם אם הן מצטיינות בזה.
זה בדיוק המקום שמתחיל הסיפור של קהילות.

הרבה קהילות של עצמאיות מתמקדות בנטוורקינג, בהזדמנויות עסקיות ובחיבורים עסקיים.
אין ספק שזה חשוב, אבל לדעתי זה לא מספיק.
יש שכבה או צורך, שלא קיבלו פוקוס בכל בניית קהילות הנטוורקינג הקלאסיות והיא שכבת השייכות.

שייכות היא לא מי מכירה את מי, על מי אני אוכל להמליץ או מי תוכל להמליץ עליי.
שייכות היא איפה אוכל להיות מי שאני, בלי להיות מחויבת להציג את מרכולתי, כמו שמצפים ממני.
מדובר על מרחב שבו העצמאית, יכולה להיות היא,
בדיוק כמו קונספט #אתצמאית שבניתי :
כל אחת מאתנו היא קודם כל, בפני עצמה (“את”), לאחר מכן בעלת עסק (“עצמאית”) וביחד  : אתצמאית, מילה אחת שמשקפת את הכח שלנו כנשים עצמאיות.

כשאנחנו אתצמאיות, כל החוויה שלנו משתנה.
כשאנחנו חלק מקבוצה שהקונספט שלה הוא כזה, משהו מתחיל לזוז, ולא כי הקבוצה נותנת לנו כלי עבודה או מלמדת אותנו משהו, זה לא העניין פה, אלא כי הקבוצה מחזירה לנו משהו שאי אפשר לייצר לבד : אפשרות.

כשעצמאית חוזרת להרגיש שיש בפניה אפשרות, היא חוזרת לזוז.
וכשיש תנועה, הכל זז, גם היא וגם העסק,
לא בגלל שהיא למדה איך לעשות משהו, אלא כי היא נפתחה לכיוון שלו, מבפנים.

🌼🌼🌼🌼

חזרתי לפני כמה ימים מריטריט וורקיישן של שלושה ימים, שארגנה אורי קליפר המופלאה.
למרות שזה ריטריט וורקיישן, הגעתי אליו דווקא לא ממקום עסקי ולא ממקום תועלתני.
לא רציתי לעבוד, לא להתחבר, לא “לנצל הזדמנויות” ולא להיות בסטייט אוף מיינד של נטוורקינג, יצירת שיתופי פעולה או הכרות עם לקוחות פוטנציאליות.
חיפשתי פשוט לנוח, למלא מצברים ולתת לעצמי רגע לחזור לעצמי, פנימה וההצעה של אורי הגיעה בזמן מבחינת העיתוי וקיוויתי שלמרות שמדובר על ריטריט וורקיישן, אוכל למצוא את השקט שחיפשתי, והאופציה להיות שם בלי תפקיד רשמי.

קרה שם משהו שלא קורה בדרך כלל.
אורי הצליחה ליצור מרחב, שבו נשים עצמאיות היו יחד, בלי תחרות, בלי השוואות, בלי שיפוט ובלי מה “שצריך להיות או לעשות”.
זה מרחב נדיר… כי בדרך כלל קבוצות של עצמאיות נוטות מהר מאוד להפוך ל”מי עושה מה..”, “מי מקדמת מה…”, ו”ומי כבר הספיקה לסיים את המשימה…”.
הפעם קרה שם משהו אחר, אורי פשוט איפשרה לנו להיות ולהחזיק את המרחב בצורה מעוררת השראה :
למרות שהכל היה מתוכנן לפרטי פרטים, לא היתה שם נוקשות.
למרות שהיה מבנה, היה חופש.
למרות שהכל היה ברצף, היתה זרימה.
למרות שהיה סדר, היתה משחקיות בו.
זה שילוב שלא קורה הרבה והוא מה שאיפשר לקבוצה, להפוך להיות קהילה קטנה ל-3 ימים האלו, ולאירוע הזה להפוך לחוויה.

הדבר שלא ציפיתי לו היה עוד יותר אישי ואני מרשה לעצמי לשתף אותו פה היום.
מצאתי את עצמי קצת מקנאה באורי. לא על ההצלחות שלה, אלא על עצם המימוש של הדברים שהיא רוצה לעשות.
על זה שהיא עשתה את הדבר שהיא רצתה וחלמה עליו, והוציאה אותו לפועל.
על זה שהיא בחרה חלום אחד, שמה אותו על השולחן, תכננה והפכה אותו למשהו שקורה, משהו שקיים.
זו קנאה בריאה, קנאה של השראה.

יצאתי מהריטריט עם משפט פנימי מחזק שאומר “אני גם רוצה שזה יקרה אצלי עכשיו“.
וזה לא שהדברים לא קורים אצלי, בכנות, אין לי בעיית ביצוע, אני יודעת להזיז דברים, אני יודעת לסלול את הדרך לכל החלומות שלי.
אני מרגישה ש”הבעיה” שלי, או יותר נכון האתגר, הוא הקצב.
כי בא לי שהדברים שאני עובדת עליהם כל כך הרבה זמן מאחורי הקלעים, כבר יקרו.
יש לי את הידיעה הפנימית, שאני לפני הפריצה הזו שאני מחפשת, לפני ההתרחבות ונשאר רק למצוא את הדלת המחברת שפשוט תחבר את כל הנקודות יחד.

🌼🌼🌼🌼

למה אני מספרת לך על זה?

עצמאיות רבות נופלות לא על הביצוע, אלא על העיתוי.
הן יודעות מה הן רוצות, אבל הן רוצות שזה יקרה מהר מדי, ואז… ההאצה בתוצאות הופכת לדחייה ואכזבה, משם כמובן העומס הרגשי עולה, מה שמייצר עבורן המנעות והתוצאה הסופית היא תקיעות.
וכל מה שכתבתי עד עכשיו מתנקז לתקיעות הזו.
לא תקיעות של חוסר יכולת, אלא תקיעות של חוסר אוויר.
וזה מחזיר אותי לנושא הקהילה, כי כשיש לך קבוצה שעומדת מאחוריך, יש לך כלי שמייצר לך אוויר בלי מאמץ, הוא פשוט קיים (בדיוק כמו בריטריט של אורי).

כתבתי על חוויה דומה שהיתה לי, בטיול יום הולדת שיצאתי אליו, יחד עם המדריך המקסים בן זלצמן.
יצאנו ליום אחד של טבע, בלי ריטריט ובלי קבוצה. רק אני, בן והשטח.
בן, לא רק הוביל מסלול, אלא החזיק עבורי את המרחב. הוא התבונן, כיוון, דייק, שאל שאלות, פתח אפשרויות ובנה לי יום שאיפשר לי התחדשות.

ביום הזה הבנתי דרך בן, שהטבע הוא לא רק הפסקה עבורי, אלא מקור הזנה (קרדיט לבן על החיבור בין הדברים), כי בטבע הכל מתחדש במהירות ואז כשאני נמצאת באותו מרחב, העיניים שלי רואות, הגוף שלי הולך איתי, הנפש שלי משתחררת והחשיבה מתרחבת ומתבהרת.

אנחנו נוטות לשכוח את זה. מתקדמות ממשימה למשימה, מפרויקט לפרויקט, ולא שמות לב כמה אנחנו עייפות שאנחנו נכבות, ואז הגוף מבקש התאוששות ורוצה שקט. רק אז אפשר להבין, שהשקט הוא לא מותרות, אלא תחזוקה.

ומתוך זה, התחזק אצלי הרעיון של #אתצמאית בשטח שהיא לא עוד פעילות, הרשמה לסדנה או מפגש נטוורקינג, אלא מרחב שבו עצמאיות נפגשות, מחוץ למערך ההישגים, מחוץ לרעש ומחוץ לתפקידים שיש להן בעסק.
מרחב שבו הן יכולות להיות נשים עם עסק, ולא מתוך עסקים עם נשים.
מרחב שבו הן יכולות לנשום, ללכת, לצחוק, לדבר קצת, לשתוק קצת, ולחזור ליום יום עם יותר אוויר ויותר אפשרויות.

הריטריט של אורי חיזק אצלי את הכיוון שבחרתי בו כחלק מהפעילות ובתוכו גם פידבק שאורי קיבלה מאחת המשתתפות בו היא כתבה שהיא יצאה לא רק עם חוויה, אלא עם בהירות, רעיונות וחיבורים. זה משפט שנשמע כמו סלוגן, אבל כשחווים אותו, כמו שאנחנו חווינו אותו בריטריט, ומחברים אותו לצורך האמיתי שיש לנו כעצמאיות, מבינים את האמת:
עצמאית לא צריכה עוד משימה, אלא פשוט עוד אפשרות.

לסיכום,
קבוצה טובה מחזירה את האפשרות הזו, כי היא מאפשרת לנו להיות חלק ממשהו,
כך שלא נהיה לבד, שלא נהיה בודדות ונקח חלק במרחב אמיתי של התפתחות, התחדשות , יצירת קשרים, חיבורים, השראה, חיזוק חלומות ומציאת הקצב שמתאים לנו.

קטע. יצאה לי כתבה, בשפתו של אדיר מילר, שמכילה המון “ענפים” בתוכה…הרשיתי לעצמי לזרום עם ההתפתחות שלה.
אני רוצה שתדעי שאת לא אמורה להיות רק עצמאית, אלא להיות חלק ממשהו שהוא גדול יותר, ומזמינה אותך לקחת חלק, בפעילויות אתצמאית, תוכלי לקבל ולקרוא עליהן בדיוק פה בלינק.

אורית 💚

 

קרדיט לתמונה הראשית של הכתבה : @liya.shabtay
צולם בריטריט הוורקיישן של אורי קליפר, עליו כתבתי.
ושימי לב לסוודרים המושלמים שאורי חילקה לנו, עכשיו גם לי יש סוודר xMas.

רוצה לעקוב אחרי אורי?
מוסיפה 2 לינקים נוספים שיהיו שימושיים עבורך :
בלוג + קישורים מעניינים של דאז מרקטינג 

ריטריט וורקיישן - אורי קליפר, ינואר 2026 אל רום רמת הגולן
ריטריט וורקיישן – אורי קליפר, ינואר 2026 אל רום רמת הגולן

אולי יעניין אותך גם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *