בכתבה הקודמת בתוך סדרת הכתבות שקשורה להתמכרויות וגישת 12 הצעדים, כתבתי על מה שהתכנית מכנה “ביטחון סוטה בכאב מוכר”. זהו אותו מצב שבו כאב, עומס או דריכות מתמשכת מפסיקים להיתפס כמשהו חריג, ופשוט הופכים להיות החיים עצמם.
זה קורה לא כי טוב לנו שם, אלא כי זה המרחב שהמערכת שלנו למדה להכיר, להתייצב בו, ולתפקד דרכו. זה כאב שלא מרגיש כמו כאב, אלא כמו המציאות.

אבל בתהליכים של תכנית 12 הצעדים יש שלב נוסף, עמוק ומערער יותר, שמגיע לעיתים אחרי ההבנה שהכאב המוכר שבו אנחנו חיות הוא לא המחשבה שאלו “פשוט החיים”, אלא ההבנה שזהו מנגנון או דפוס שהתרגלנו אליו.
זה שלב שלא נראה כמו פריצת דרך, ולא מרגיש כמו הקלה. להפך. זה שלב שבו משהו נסדק, בלי שעדיין נבנה משהו חדש במקומו. שלב שהתכנית מכנה התעוררות.

אצלי ה”התעוררות” הזו לא התחילה מתוך השקט או מהפסקת עשייה. היא התחילה מהרגע שבו משהו קרס אצלי מבפנים: ההבנה שכל מה שהחזיק אותי שנים -העשייה, המשימתיות, הביצוע הגבוה, היכולת “להסתדר”, לא היו רק תכונות אופי או חוזקות אלא מנגנון בריחה.
זו היתה (ועדיין) הדרך שלי לא להרגיש, הדרך לא לפגוש, הדרך לא לעצור.

“קוראים לי אורית ואני מכורה להתנהגויות שלא מאפשרות לי להרגיש”. אני משימתית, ביצועיסטית, יודעת להחזיק עומס ולעבוד חזק ובעוצמה.
ההתעוררות שלי היא במהותה ההבנה המטלטלת, שהעשייה הזו שימשה אותי שנים כדי לא לפגוש ריק, חוסר תכלית, ושאלות קיומיות שלא היה לי מושג איך להכיל.
במובן הזה, ההתעוררות שלי לא מרגישה כמו גילוי מרגש, אלא כמו רגע דרמטי וכואב שבו נחשף אצלי סדק עמוק:
ההבנה שחלק גדול מהחיים שלי נבנה על שקר פנימי, גם אם הוא היה שקר מתפקד.

לא קל לי לכתוב על זה ולא קל לי לקרוא את מה שאני כותבת עכשיו, אבל זה לב העניין, כי ה”התעוררות”, כפי ש”תכנית 12 הצעדים” מתארת אותה וכפי שחוויתי אותה, היא לא רגע שבו “מבינים משהו חדש” אלא רגע שבו מתברר שהמבנה הישן, הזהות, הסיפור, הדרך שבה החזקנו את עצמנו, כבר לא מחזיק את האמת הפנימית שלנו.

אחד הדברים המבלבלים בהתעוררות הוא התחושה שהכול פתאום מתרוקן ממשמעות, ואז לא רק הכאב נוכח יותר, אלא גם העשייה עצמה מאבדת את התוקף שהחזיק אותה שנים. דברים שפעם הרגישו הכרחיים, דחופים וחשובים, מתחילים להרגיש חלולים. לא כי הם הפסיקו להיות נכונים או רלוונטיים, אלא כי הם כבר לא מצליחים למלא את הפער שנחשף בתהליך.

בשלב הזה, גם אני כמו הרבה אנשים אחרים שעוברים תהליך דומה, חווים בלבול עמוק.
מצד אחד, אין לנו רצון לוותר על מי שאנחנו ועל היכולות שבנינו. מצד שני, קשה לנו להמשיך להשתמש ביכולות האלו באותו אופן, כי משהו בפנים כבר לא מאמין שזה מספיק. נוצרת תחושת ביניים לא נוחה: אני אותה אני, אבל אני כבר לא יכולה להחזיק את עצמי רק דרך מה שעבד פעם.

זה בעצם סוג של פרדוקס כואב במיוחד. ככל שהמודעות שלנו גדלה, תחושת ההתקדמות דווקא מתכווצת. פעם הרגשתי “בסדר” כי לא שאלתי שאלות. עכשיו אני “לא בסדר” כי אני רואה, מרגישה, ושמה לב.
ההתעוררות לא מביאה איתה הקלה מיידית, אלא עומס מסוג חדש, עומס של ראייה.
ובתוך המקום הזה, עולה צורך חזק לחזור אחורה ולאו דווקא בצורה דרמטית, אלא לחזור לדפוסים המוכרים: עוד עשייה, עוד הסחות דעת, עוד ניסיון למלא את הימים כדי לא לפגוש את התחושה שאין לי באמת על מה להישען.
הרצון הזה לא מעיד על כישלון, וגם לא על חוסר מחויבות לתהליך. הוא מעיד על מערכת שמנסה לשרוד רגע שבו הקרקע הפנימית זזה.

חשוב לי לכתוב את זה בצורה ברורה: ההתעוררות היא שלב קשה, לא כי “משהו לא בסדר”, אלא כי היא מערערת את המבנה שעליו נשענו שנים.
ההתעוררות שומטת את האשליה שאם רק נעשה עוד קצת, נתקן עוד משהו, נתאמץ יותר, אז  נרגיש סוף־סוף שלמות או שקט. ברגע שהאשליה הזו מתפוררת, נותר חלל, והחלל הזה הכי מפחיד בעולם.

“התכנית” לא ממהרת למלא את החלל הזה. להפך. היא מזהה את ההתעוררות כשלב שבו לא נדרש שינוי מיידי, אלא הסכמה להישאר. להישאר בתוך אי הוודאות, בתוך התחושה שהזהות הישנה כבר לא מספיקה, ושהחדשה עדיין לא ברורה. זה שלב שבו כל ניסיון “להתקדם” עלול להפוך לעוד דרך לברוח.

ההתעוררות לא מבקשת מאיתנו לעשות משהו אחר. היא מבקשת מאיתנו להפסיק לרגע להשתמש בעשייה כהגנה. להסכים להיות במקום שבו אין תשובות ברורות, אין כיוון מסודר, ואין תחושת שליטה מוכרת, וזה אולי הדבר החשוב ביותר בתהליך:
התחושה של פירוק, בלבול וחוסר תכלית היא לא סימן שמשהו השתבש, אלא סימן שמשהו עמוק נחשף. המהות של התחושה הזו היא לא כדי למהר לבנות מחדש, אלא כדי שנראה באמת איפה היינו עד עכשיו, ומה כבר לא יכול להמשיך לשרת אותנו באותה צורה.

שם, במרחב הפנימי שנפתח, עלול להופיע אצלנו אתגר או סיכון שקט בדרך להחלמה שלנו. נוכל, שלא בכוונה, להפוך את ההתעוררות שלנו לעוד פרויקט. נתחיל “לעבוד עליה”, לנתח אותה, לנסות להפיק ממנה תובנות ותוצאות. זו אותה עשייה ישנה, רק בתחפושת חדשה.
גם כאן, העשייה יכולה להפוך לבריחה אם היא מגיעה בעיתוי מוקדם מדי ולכן, ההתעוררות, כפי שהתכנית מתייחסת אליה, לא נמדדת במה שעושים בעקבותיה, אלא במה שמסכימים לא לעשות. לא ממהרים להגדיר. לא ממהרים לבחור כיוון. לא ממהרים לתקן את התחושה שמשהו חסר. זו הזמנה לא פשוטה בעולם שמקדש פתרונות, אבל היא קריטית כדי לא לחזור לאותו דפוס ושיהיה לו שם חדש.

כנראה זה החלק הכי לא אינטואיטיבי בתהליך: להבין שהבלבול, הריק והעייפות הם לא תקלות שצריך לסלק, אלא חלק מהאמת שנחשפת.
הם לא דורשים פעולה, אלא נוכחות. זוהי לא החזקה בכוח, אלא הסכמה להיות בלי לדעת, עדיין.

והחלק הטוב הוא שיש משהו קטן מאוד שמתחיל להשתנות כבר עכשיו: היחס שלנו לעצם הרעיון של תיקון / ריפוי / החלמה.
לאט־לאט מתבהרת עבורנו האפשרות שלא כל כאב צריך להיעלם, ולא כל דפוס צריך להישבר, כדי שמשהו עמוק יותר יתחיל לעבוד אחרת.

זה המעבר השקט ביותר בתהליך, מהרצון לצאת מזה אל ההסכמה להיות שם, והמעבר הזה הוא לא השלמה פסיבית, אלא הכרה בכך שהחיים לא תמיד נבנים דרך רצף של פתרונות, אלא דרך שינוי האופן שבו אנחנו עומדות מול מה שיש ומה אנחנו עושות, בדיוק שם.

על המקום הזה, שבו ההחלמה מפסיקה להיות יעד והופכת להיות דרך חיים, אכתוב בהמשך ובינתיים אשמח מאוד אם תכתבו לי בתגובות לכתבה, האם התחברתם לנושא ומה היו המחשבות שעלו אצלכם תוך כדי קריאה (אפשר לפרסם תגובה גם אנונימית, מוזמנים לשתף).

***

לכתבות נוספות בתחום ההתמכרויות לחצו כאן