לפעמים שאלה אחת קטנה מצליחה לעצור את האוטומט שלנו ולהזכיר לנו שאפשר גם אחרת.

מהו חוסר אונים בהתמכרות, ומה ההבדל בין פסיביות לבין שליטת יתר? הדרך שבה ויתור על אשליית השליטה יכול להפוך לצעד ראשון בהחלמה.

החלמה היא לא יעד, אלא דרך יומיומית של בחירה. הסכנה היא לא במעידה או בקושי, אלא בהפיכת התוצאה (יום טוב או מאתגר) להגדרה של הזהות שלנו. ההפרדה בין תוצאה, ביצוע וזהות היא שמאפשרת יציבות פנימית שאינה תלויה במדד של רגע אחד בלבד.

יש רגעים שבהם הרגש מרגיש כמו אמת מוחלטת, והתגובה מתוכו מרגישה הכרחית. ההבחנה בין הרגשה לעובדה, ועצירה קטנה אחת ביניהן, יכולות לשנות דפוסים והתמכרויות התנהגותיות ופותחת בחירה אחרת

על התמכרות שלא נראית כמו התמכרות ועל דפוסים שחוזרים שוב ושוב בלי שנשים אליהם לב

כשהעשייה מאבדת תכלית, והחוזקה מפסיקה להיות מקום בטוח.

לפעמים הסבל שלנו לא מרגיש באמת כמו סבל, אלא כמו החיים עצמם.
בכתבה הזו אני כותבת על הביטחון הסמוי שבכאב מוכר, על ההתעוררות שהוא מביא איתה, ועל הרגע שבו מתחילה האפשרות להרגיש אחרת.

משחק הפוקר נתפס לרוב כמשחק אסטרטגיה וכיף עם חברים, ולמרות זאת, המתח, ההפסדים והצורך בהשגת ריגוש ותוצאות, עלולים להשפיע על השחקנים, הרבה מעבר למשחק עצמו. התשוקה למשחק, עלולה בקלות להפוך לתלות, כזו שיכולה להוביל לדפוסי התנהגות שממש מזכירים התמכרות.