יש מילים שנדמה לנו שאנחנו מבינים, אבל רק כשאנחנו פוגשים אותן בתוך החיים, אנחנו מגלים מה הן באמת דורשות מאיתנו.
אצלי זו הייתה המילה התמסרות.

בשנה האחרונה אני עוברת תהליך אישי עמוק במסגרת לימודי פסיכותרפיה בגישת 12 הצעדים.
אני לומדת, מתרגלת, מגיעה, משתפת, פוגשת חלקים לא פשוטים בתוכי ועושה, לפחות לתחושתי, את מה שהדרך מבקשת ממני.

ובכל זאת, כשנשאלתי לפני כמה חודשים עד כמה אני מתמסרת לתהליך? לא הצלחתי לענות.
רציתי לומר 100%. אבל משהו בתוכי ידע שזו לא תשובה כנה. אז בסוף עניתי : 5%.

התשובה הזו נשארה איתי הרבה אחרי השיעור.
לא כי חשבתי שאני באמת משקיעה רק 5% בתהליך. ידעתי שזה לא נכון. היא נשארה איתי כי לא הצלחתי להבין מה בדיוק מפעיל בי התנגדות גדולה כל כך למילה הזאת.

עד שאתמול, בשיחת סיכום שלי עם החונך שלי מהמכללה, איתי עדן, הוא אמר לי מילה שמאוד התחברתי אליה.

“כניעה”.

איתי דיבר איתי על הדרך שעברתי ואמר שהיה מדהים לראות אותי נכנסת לתהליך.
הוא ציין ושיקף שראה שהגעתי לפגישות באופן פתוח, כנה ואמיץ. שהתמודדתי, תרגלתי, למדתי להרגיש, שפעלתי בכנות.
ומשהו נוסף שהוא ציין היה שהוא חווה שנכנעתי לתהליך.
ופתאום משהו הסתדר לי.

כי כניעה והתמסרות, לפחות בחוויה שלי, הן לא אותו הדבר.

בהתמסרות אני עדיין מרגישה שאני עושה משהו.
אני בוחרת להגיע, ללמוד, לתרגל, לפעול, להשקיע, להיות מחויבת.
יש שם עשייה, ובתוך העשייה הזאת נשארת גם מידה מסוימת של שליטה.

כניעה מבקשת ממני משהו אחר לגמרי.
היא מבקשת ממני להסכים לא לדעת.

לא לדעת מה יקרה, לא לדעת לאן הדרך תיקח אותי, לא לדעת אם הדבר שאני כל כך רוצה שיקרה אכן יקרה.
כניעה היא לעשות את מה שנכון לי לעשות, ואז להסכים לכך שהתוצאה כבר אינה בידיים שלי.
וזה, גיליתי, הרבה יותר קשה עבורי.

אנחנו אוהבים לחשוב שיש לנו שליטה

שליטה נותנת לנו תחושת ביטחון.
אם אעשה את הדבר הנכון, אולי אצליח למנוע את הדבר הרע.
אם אתאמץ מספיק, אצליח.
אם אבין את הבעיה, אוכל לפתור אותה.
אם אהיה מספיק ערנית, מספיק אחראית, מספיק חכמה, מספיק חזקה, אוכל לשמור על האנשים שאני אוהבת.

אבל חלק מההתפתחות שלי בשנים האחרונות חייב אותי לפגוש אמת הרבה פחות נעימה:
יש דברים שאין לי שום שליטה עליהם.

אחת הבנות שלי עברה משבר חיים גדול. הסיפור הוא שלה ולכן אני בוחרת לא להיכנס אליו כאן, אבל הסיפור שלי בתוכו היה מפגש מטלטל עם חוסר אונים.
כאמא, החזקתי במשך שנים תפיסה מאוד ברורה לגבי התפקיד שלי מולן:
אני שומרת על הבנות שלי.
אם כואב להן, אני עוזרת.
אם יש בעיה, אני מחפשת פתרון.
אם הן סובלות, אני אעשה מה שאני יכולה כדי להקל עליהן.

יש בזה כמובן הרבה אהבה ♥, אבל גיליתי שיש בזה גם משהו נוסף: אמונה סמויה שאם אעשה מספיק, אולי אצליח לשלוט במה שיקרה.
והחיים לימדו אותי שלא.

אני יכולה לאהוב את הבנות שלי בכל ליבי ולא להיות מסוגלת למנוע מהן כאב.
אני יכולה לעשות את כל מה שנכון לעשות ועדיין לא לקבל את התוצאה שאני רוצה.
אני יכולה להיות אמא טובה מאוד ועדיין לא להיות מסוגלת להציל אותן.

ההבנה הזאת לא הגיעה ברגע אחד.
הייתי צריכה ללמוד לשהות בתוך חוסר האונים.
ורק מי שהיה באמת במקום הזה יודע עד כמה הוא כואב.

חוסר אונים אינו חוסר אחריות

כתבתי בעבר על ההבדל בין חוסר אונים פסיבי לחוסר אונים אקטיבי, וההבחנה הזאת הפכה עם הזמן לאחד הדברים המשמעותיים בדרך שלי.

להכיר בחוסר האונים שלי לא אומר: “אין לי מה לעשות”, אלא אומר להפסיק לבלבל בין אחריות לבין שליטה.
יש לי אחריות על הפעולות שלי.
אין לי שליטה על התוצאה שלהן.

ההבדל הזה נשמע פשוט כשכותבים אותו במשפט, אבל לחיות אותו זה כבר סיפור אחר.

תפילת השלווה

אחד הטקסטים המרכזיים בעולם 12 הצעדים הוא תפילת השלווה:
“אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנות, את האומץ לשנות את הדברים שביכולתי ואת התבונה להבדיל בין השניים.”

פעם, אם הייתי צריכה לבחור את החלק שמאפיין אותי במשפט הזה, כנראה שהייתי בוחרת באומץ לשנות.
לעשות אני יודעת, לפעול אני יודעת, לחפש פתרונות אני יודעת, להחזיק מצבים מורכבים ולהמשיך לתפקד אני יודעת מצוין.

דווקא החלק הראשון של המנטרה, התברר עבורי כמאתגר הרבה יותר: לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנות.
לא להבין אותם, לא לאהוב אותם, לא לחשוב שהם הוגנים.
לקבל את העובדה שהם קיימים ושכרגע אין לי דרך לשנות אותם.
זו הכניעה שאני מדברת עליה.

כניעה אינה הפסקת הפעולה

אולי בגלל האופן שבו אנחנו רגילים להשתמש במילה “כניעה”, קל לדמיין אדם שמרים ידיים.
אני חווה היום כמעט את ההפך.
כניעה לא פטרה אותי מפעולה.
היא חייבה אותי להיות הרבה יותר מדויקת בפעולות שלי.

כי ברגע שאני כבר לא יכולה לספר לעצמי שאני שולטת בתוצאה, אני צריכה לשאול:
מה באמת נכון לי לעשות עכשיו?
לא מה ירגיע אותי, לא מה ייתן לי לרגע תחושה שהחזרתי לעצמי שליטה, לא מה יאפשר לי להרגיש שאני “עושה משהו”, אלא מהי הפעולה הנכונה, שאוכל לבחור לעשות אותה עכשיו?

בעולם 12 הצעדים קיימת הבחנה שאני נעזרת בה הרבה, בין פעולה של מחלה לפעולה של החלמה. כתבתי עליה גם בכתבה מחלה או החלמה?.
אותה פעולה בדיוק יכולה לפעמים להגיע ממקומות פנימיים שונים לחלוטין.
אני יכולה לעזור מתוך אהבה ונוכחות ואני יכולה לעזור כי אני לא מסוגלת לשאת את חוסר האונים שלי.
אני יכולה להתקשר כי נכון להתקשר ואני יכולה להתקשר כי אני חייבת לדעת מה קורה כדי להרגיש שוב בשליטה.
אני יכולה לפעול ולפעמים הפעולה הנכונה ביותר שלי תהיה דווקא לא לפעול, לעצור, להרגיש, לחכות, לתת לאדם שמולי לעבור את הדרך שלו ולהישאר שם בלי לקחת אותה ממנו.

אולי זו הייתה ההגדרה שלי לכוח.

השינוי הזה גרם לי לבחון מחדש גם את הדרך שבה אני מבינה כוח.
הרבה שנים כוח היה קשור עבורי ליכולת לעשות, להחזיק, להתמודד, למצוא פתרון, לקום ולהמשיך.
אני עדיין מאמינה בכל הדברים האלה. אני לא רוצה להיות פחות חזקה, פחות פעילה או פחות אחראית.
אבל אני מגלה בשנים האחרונות סוג אחר של כוח.

היכולת להישאר נוכחת גם במקום שאני לא יכולה לתקן.

לאהוב בלי להציל, לתמוך בלי לנהל, להיות ליד אדם שסובל בלי לקחת ממנו את הסבל שלו רק כדי שלי יהיה קל יותר לשאת אותו, לעשות את הפעולה שלי בלי לדרוש ממנה לייצר את התוצאה שאני רוצה.

יש בזה בעיניי הרבה יותר כוח ממה שחשבתי פעם.
כי לפעמים העשייה היא דווקא המקום הקל.
השחרור הוא הקשה.

והרוחניות נכנסת בדיוק לשם

תכנית 12 הצעדים היא תכנית רוחנית מעשית, ובתוכה פגשתי גם את המושג “כוח עליון”.
אני עדיין לא יודעת להגדיר מהו הכוח העליון שלי, ואולי אני גם לא צריכה. אני מרגישה את הכוח שיש בקבוצה, בחברים לדרך ובהחלמה, וגם משהו נוסף שקשה לי יותר להסביר במילים.
אולי גם זה חלק מהכניעה שלי:
להסכים שלא הכול צריך להיות ברור. לא הכול אני צריכה להבין, להגדיר או לדעת מראש.
לא כל דרך צריך לראות עד הסוף לפני שמתחילים ללכת בה.

ואז הבנתי מה היה חסר לי במילה “התמסרות“

בתחילת השנה נשאלתי מה אני מוכנה לעשות כדי לעבור את התהליך הזה.
עניתי: הכול.
והתכוונתי לזה.

רק שלא באמת ידעתי אז מהו הכול.
חשבתי שלעשות הכול פירושו להתמסר לדרך.
לבוא, ללמוד, לתרגל, להתמודד, להיות אמיצה, להיות כנה, לעשות את העבודה.
עשיתי את כל אלה.

אבל השנה הזאת ביקשה ממני משהו שלא ידעתי בתחילתה שאצטרך לתת.
היא ביקשה ממני להיכנע.

להסכים שלא הכול בידיים שלי.
להסכים שאני יכולה לעשות הכול נכון ועדיין לא לשלוט בתוצאה.
להפסיק לקחת אחריות על דברים שמעולם לא היו באמת באחריותי.
ולגלות מחדש מה כן.

וזה אולי הפרדוקס הגדול ביותר שמצאתי בתוך הכניעה:

דווקא כשוויתרתי על אשליית השליטה, לא הרגשתי חלשה יותר.
הרגשתי שקטה יותר, אולי אפילו חזקה יותר.
לא כוח שמגיע מהיכולת שלי להחזיק את העולם, כוח שמגיע מהידיעה שאני כבר לא צריכה.

פעם חשבתי שאם מישהו שאני אוהבת סובל, התפקיד שלי הוא למצוא דרך לעזור לו להפסיק לסבול.
היום אני מבינה שלפעמים אין לי דרך לעשות את זה.
אבל זה לא אומר שאין לי תפקיד.
אני יכולה להיות שם.
לאהוב.
לתמוך.
לעשות את הפעולות הנכונות שנמצאות באחריותי.
ולהסכים לכך שהתוצאה אינה שלי.

רק מתוך הכניעה מגיעה הגאולה.

לא מפני שהמציאות בהכרח משתנה, אלא מפני שאני כבר לא נלחמת להיות אחראית על מה שמעולם לא היה בשליטתי.

🩷