יש רגע בהחלמה שבו המילה “חוסר אונים” מפסיקה להיות תאוריה והופכת להיות חוויה בגוף.
עבורי, חוסר אונים תמיד נשמע כמו חולשה. כמו לשבת על הרצפה, לבכות ולוותר. כמו להרים ידיים.
לא העליתי בדעתי שחוסר אונים יכול להיראות אחרת אצלי, ואני לומדת שחוסר האונים שלי קשור ליכולת שלי להפסיק להחזיק את כל העולם עליי.

הודינו שאנו חסרי אונים מול התמכרותנו ושחיינו הפכו לבלתי ניתנים לניהול.

בשיטת 12 הצעדים בגישת ה NA (מכורים אנונימיים), הצעד הראשון עוסק בהודאה בחוסר אונים מול ההתמכרות ובהכרה בכך שהחיים הפכו לבלתי ניתנים לניהול.
על פניו זה נשמע כמו צעד פשוט. בפועל, זהו אחד הצעדים המטלטלים ביותר בתהליך החלמה.
חלק מהקושי נובע מכך שרובנו לא מכירים רק סוג אחד של חוסר אונים, אלא שניים.
ההבחנה ביניהם היא שמאפשרת להתחיל להבין את הצעד הזה לעומק :

חוסר אונים פסיבי (“לשבת על הרצפה”)

חוסר אונים פסיבי הוא המוכר יותר. זה הרגע שבו אדם אומר לעצמו: “אין לי סיכוי”, “זה חזק ממני”, “ככה אני”.
זהו חוסר אונים שמוביל לקיפאון, לייאוש ולהימנעות. יש פעמים שהוא עטוף בבושה, ברחמים עצמיים וגם בתחושת קורבנות.
במצב הזה מוקד השליטה עובר החוצה – הנסיבות אשמות, האחרים אשמים, המציאות אשמה.
מבחינה פסיכולוגית, שהו מצב שבו האדם מפסיק לראות את עצמו כ”סוכן” פעיל בחייו והמשמעות היא שהוא לא מאמין שיש טעם לפעול ולבצע פעולות של החלמה. ההתמכרות ממשיכה להתקיים, פשוט כי אין מולה תנועה.

 יש סוג נוסף, מתוחכם הרבה יותר, של חוסר אונים, והוא מטעה כי הוא בכלל לא נראה פסיבי:

שליטת יתר – אשליית הכח.

לא כל מי שנמצא בהתמכרות נראה חסר אונים. יש אנשים שנראים בדיוק ההיפך: חזקים, מתפקדים, יעילים, יוזמים. הם לא יושבים על הרצפה, אלא קמים ופועלים, מתקנים, משפרים, מייעלים, מנסים לשלוט טוב יותר.

אצל חלק מאתנו, ההתמכרות אינה רק לחומר או להתנהגות, אלא לעשייה עצמה. לשליטה. לתחושת היכולת “להחזיק” את המציאות.
כשמשהו לא עובד, התגובה היא לא קריסה, אלא מאמץ יתר. עוד ניסיון, עוד פתרון, עוד תנועה.

אני כזאת.
מבחוץ זה נראה כמו כח, אבל מבפנים.. הרבה חרדה.

שליטת יתר היא הרבה פעמים מנגנון הישרדותית מוקדם.
האמונה העמוקה שאם לא אחזיק את המרחב – מישהו ייפגע.
אם לא אתערב – לא יהיה פתרון.
אם לא אעשה – העולם יקרוס.
זו אחריות יתר שהפכה לזהות.

במובן הזה, שליטת יתר היא לא ההיפך מחוסר אונים פסיבי, אלא אותה תחושת איום בדיוק, אבל בתחפושת של שליטה.
כאן בדיוק נכנס המושג וההבנה שעזרו לי לעשות שינוי משמעותי , חוסר אונים אקטיבי.

חוסר אונים אקטיבי – להפסיק להחזיק

חוסר אונים אקטיבי זה לא לשבת ולוותר, אבל גם לא להמשיך להילחם.
חוסר אונים אקטיבי הוא להודות מול עצמי :
אני לא יכולה לשלוט בהתמכרות שלי.

אני לא יכולה לנהל אותה בכח הרצון שלי.
אני לא יכולה להבטיח תוצאה.

אני כן יכולה לבחור לפנות לעזרה.
אני כן יכולה לבחור לא להישאר לבד.
אני כן יכולה לבחור לא להמשיך להחזיק את הכל.

 מדובר על ויתור על אשליית השליטה, אבל לא ויתור על האחריות שלי בדרך.

ההבדל עדין ומהותי:
חוסר אונים פסיבי אומר: “אני לא יכולה ולכן אני לא עושה”.
שליטת יתר אומרת: “אני לא יכולה ולכן אני אעשה יותר”.
חוסר אונים אקטיבי אומר: “אני לא יכולה לבד ולכן אני עושה אחרת”.

זו תנועה, אבל שקטה יותר.
לא תנועה שהמטרה שלה לכבות חרדה באופן מיידי, אלא תנועה שמסכימה להישאר רגע בלי שליטה מלאה.

הרגע שבו העולם לא קורס

אחד הפחדים הכי חזקים בשליטת יתר הוא שהעולם יקרוס אם נרפה.
במציאות, לעיתים (כמעט תמיד) קורה משהו מפתיע – הדברים ממשיכים ומתקדמים. אולי לא באופן מושלם, אולי לא בקצב שאני רוצה, אבל בוודאות ממשיכים.

החוויה הזו מורכבת.
מצד אחד יש בה רווחה, כי העומס יורד.
מצד שני יש בה ריקנות, כי הדחיפות שהגדירה אותנו, נעלמת.
אם אני לא זו שמחזיקה את הכל, אז מי אני?
אם לא צריכים אותי כדי למנוע קריסה, אז מה הערך שלי?
אלו שאלות קיומיות מבחינתי.

חוסר אונים אקטיבי מפגיש אותנו עם הריק הזה. הוא לא ממלא אותו מיד בעשיה חדשה, הוא לא ממהר לבנות זהות חלופית, אלא מזמין להישאר, להרגיש, לבדוק האם ייתכן שהערך שלנו אינו נובע רק מנחיצות?

בין החלמה לשליטה

בהחלמה מהתמכרות, קל יחסית לזהות פסיביות, אבל קשה הרבה יותר לזהות שליטת יתר.
בדרך כלל, דווקא האנשים המתפקדים ביותר, מתקשים להודות בחוסר אונים, פשוט בגלל שהם רגילים להיות אלה שמסתדרים לבד.

אבל חוסר אונים אקטיבי אינו מבקש מאתנו להפוך לחלשות.
הוא פשוט מבקש שנפסיק לשאת אחריות שאינה אנושית, שנבין שאנחנו לא המערכת, אלא חלק ממנה. הוא מבקש מאתנו לפעול, לכוון ולהשפיע, בלי להאמין שהכל תלוי בנו.

בסופו של דבר, חוסר אונים אקטיבי אינו ביטול הכח, אלא השינוי ביחס אליו.
חוסר אונים אקטיבי הוא לדעת שהעשייה קיימת, שהיכולת קיימת, אבל לבחור לא להפעיל אותה מתוך חרדה. זה לדעת שאפשר תמיד לחזור לפעולה, אבל לא תמיד חייבים לעשות את זה באותו הרגע.

אולי זה הלב של הצעד הראשון, לא לשבת על הרצפה ולא להחזיק את העולם, אלא פשוט להסכים לרגע להיות בתוכו, בלי לנהל אותו כולו לבד.

****
לכתבות נוספות בתחום ההתמכרויות לחצו כאן