מחלה או החלמה?

לפעמים משפט אחד שמישהי או מישהו אומרים בשיחה, נשאר הרבה אחרי שהשיחה נגמרת. לא תמיד אנחנו מבינות מיד למה ואיך הוא נגע בנו, אבל משהו במשפט הזה ממשיך להדהד אצלנו.
ככה זה היה אצלי עם השאלה “מחלה או החלמה?”

פגשתי את השאלה הזו בלימודי הפסיכותרפיה בגישת 12 הצעדים, דרך שיתוף של חברה לקבוצה. היא תיארה סיטואציה שעברה, ובאיזשהו שלב סיפרה שעצרה את עצמה ושאלה : “מאיזה מקום אני מדברת עכשיו? מחלה או החלמה?”.
משהו בניסוח שלה, נשאר איתי. אולי כי הוא הצליח לעשות דבר שאני מאוד מעריכה בכלי טיפולי או אימוני טוב: לקחת עולם מורכב ולהכניס אותו לשאלה אחת פשוטה, שאפשר באמת להשתמש בה בתוך החיים עצמם.
מאז, אני מוצאת את עצמי משתמשת בשאלה הזו לא מעט.

רגע לפני שנצלול לשאלה עצמה, אני עוצרת להרחבה קטנה, כדי להסביר עוד מימד שגרם לשאלה הזו לתפוס אותי כל כך.
כששומעים את הביטוי “מחלת ההתמכרות”, קל ללכת מיד למקומות הברורים: סמים, אלכוהול, הימורים, סקס, אלימות.. התנהגויות שקל יחסית לזהות כמזיקות.
אבל כשלומדים את 12 הצעדים, מתחילים להבין שמחלת ההתמכרות היא תופעה רחבה הרבה יותר. לא רק פעולה מסוימת, ולא רק חומר משנה תודעה, אלא מנגנון אנושי עמוק שמנסה להתמודד עם כאב, חרדה, חוסר שקט, ריקנות או פחד.
ההתמכרות אולי נראית אחרת מבחוץ, אבל הרבה פעמים המנגנון הפנימי והסימפטומים הרגשיים דומים הרבה יותר ממה שנדמה לנו.

לפעמים המנגנון הזה מתבטא בהתמכרות לחומר, ולפעמים הוא מתבטא בהתנהגות : שליטה, ריצוי, עבודה, דרמה, הימנעות, אוכל, מסכים או כל דבר אחר שאנחנו נאחזות בו כדי לא לפגוש את מה שקורה בפנים.
וכאן בדיוק השאלה הזו נהיית כל כך משמעותית, כי היא לא שואלת אם אני “בסדר” או “לא בסדר”, אלא עוזרת לי לעצור רגע ולבדוק: מאיזה מקום אני פועלת עכשיו?
האם אני מגיבה מתוך פחד? מתוך צורך בשליטה? מתוך אוטומט?
אולי מתוך רצון לברוח ממשהו שאני לא רוצה לפגוש?
או שאולי אני מצליחה לפעול מתוך מקום שמבקש ריפוי, כנות, אחריות או חיבור?

לאט לאט אני גם מתחילה להבין שהשאלה הזו פחות קשורה ל”מה עשיתי”, ויותר לכיוון שאליו אני זזה.
למשל, אדם שמתמודד עם התמכרות לאלכוהול ובוחר להרים טלפון לחבר מהדרך במקום לשתות, זו כבר פעולה של החלמה.
אדם שמתמודד עם הימורים ועוצר רגע לפני שהוא נכנס שוב לאתר, גם זו תנועה של החלמה. לא כי הכול נפתר, אלא כי יש שם רגע קטן של בחירה אחרת.

אותו העיקרון מתקיים גם ברגעים היומיומיים שלנו: להגיד אמת קטנה במקום להסתיר, לשים גבול קטן במקום לרצות, לבקש עזרה במקום להישאר לבד, לעצור רגע לפני התגובה האוטומטית, להסכים לפגוש משהו לא נעים, במקום לברוח ממנו.
בעיניי, גם אלו רגעים קטנים של החלמה.

אני מגלה שזו שאלה שעובדת טוב במיוחד דווקא באמצע סערה רגשית, ולא בדיעבד, אחרי שהכל נרגע. בדיוק במקום הזה, שאני מרגישה שאני הכי צודקת, הכי מופעלת, הכי בתוך הסיפור של עצמי.

לא תמיד יש לי תשובה. לפעמים אני גם לא באמת מצליחה לבחור בפעולה של החלמה, אבל עצם השאלה כבר משנה משהו. היא יוצרת מרחק קטן ביני לבין התגובה האוטומטית שלי.
היא מאפשרת לי לראות את עצמי קצת מבחוץ. לא כדי לשפוט, אלא כדי להבין.
ויש בזה משהו מאוד מנחם בעיניי, כי בסופו של דבר, לפחות כפי שאני מתחילה להבין את הדברים מתוך הלמידה שלי, החלמה היא לא יעד שמגיעים אליו ונשארים בו, היא לא מצב קבוע של רוגע, איזון או “עשיתי את העבודה ואני ממשיכה הלאה”.
החלמה היא תנועה. לפעמים קטנה מאוד, לפעמים כמעט בלתי מורגשת, אבל בהחלט כזו, שמשמעותית עבורי.

אולי בגלל זה אני כל כך אוהבת את השאלה הזו. כי היא לא דורשת ממני להיות במקום אחר, ולא מבקשת ממני להיות מושלמת. היא רק מזמינה אותי לעצור רגע, לבדוק בכנות איפה אני נמצאת עכשיו, ולשאול: האם הפעולה הבאה שלי לוקחת אותי לכיוון של מחלה, או לכיוון של החלמה?

לכתבות נוספות בקטגוריית ההתמכרות לחצו פה