יש התנהגויות שאנחנו חוזרות אליהן שוב ושוב. לא כפעם אחת חריגה, אלא דרך קבועה להגיב כשקשה, כשכואב, כשמשהו לא מסתדר לנו.
אנחנו לא עוצרות לקרוא לזה בשם, כי זה מרגיש לנו טבעי. “ככה אני”, “ככה אני מגיבה”, אולי כחיזוק לאותה התנהגות כחלק מהנסיבות?

רק כשאנחנו מפסיקות להסתכל על כל מקרה בנפרד ומבינות שיש פה רצף, יכול להתחיל שינוי כלשהו בנקודת המבט שלנו. לא חיפוש של מה לא בסדר איתי, אלא זיהוי שקט שמשהו כאן פשוט חוזר על עצמו.

ההבנה הזו התחברה אצלי ממש לא מזמן, דרך התבוננות במישהי שמאוד קרובה אליי.
אשה חכמה, רגישה, אמא מדהימה, מסורה, לא מישהי שאפשר להדביק לה תוויות.
יש סיטואציה כואבת בחיים שלה, משהו שלא מתקדם, שלא מסתדר, שכבר שנים נמצא שם,
ואז, אחת לכמה חודשים, הוא מתפוצץ ואז היא שוברת את הכלים, מודיעה שזהו, נמאס לה, שהיא לא ממשיכה ככה, שהיא מקבלת עכשיו החלטה משמעותית וסופית והכל הולך להשתנות עכשיו.

הרבה מילים, הרבה נוכחות, הרבה רעש רגשי, וכל העולם סביבה, עוצר… כולם שמים לב שקורה משהו, מתעניינים, בודקים, אבל גם דרוכים. יש תחושה שמשהו גדול הולך לקרות עכשיו.

ואז, אחרי כמה ימים או זמן קצר, זה נגמר, ולא כי נמצאה דרך חדשה, התקבלה החלטה או שהכאב נעלם, אלא פשוט כי המתח שקע, החיים חזרו למסלולם, עד הפעם הבאה.

כשעוצרים להסתכל על זה לאורך זמן, מתבהר משהו חשוב :
הדרמה לא פותרת את הבעיה.

היא לא מקדמת, היא לא מרפאה, אבל היא כן עושה דבר אחד משמעותי מאוד, היא מרגיעה, לרגע. סוג של הפוגה.

מעניין שהשבוע, בשיחה אחרת לגמרי, עם מכר שלי, התכתבנו על עץ ההתמכרויות ההתנהגותיות (שאני לומדת עליו במסלול הפסיכותרפיה בגישת 12 הצעדים לטיפול בהתמכרויות, במכללת טאותרפיה) ותוך כדי ההתכתבות הוא הבין משהו :
“נראה לי שאני מכור לכעס, אולי לדופמין ואדרנלין”.
נפל לו האסימון וזה היה רגע חזק, כי זה בדיוק זה.

רוב האנשים, כששומעים את המילה “התמכרות”, חושבים על התמכרויות לסמים, לאלכוהול ולהימורים. משהו שאפשר לראות, למדוד, להצביע עליו. התמכרות לחומרים. אבל יש התמכרות אחרת, הרבה יותר חמקמקה, התמכרות להתנהגות.

כעס. דרמה. מתח. Over doing, צורך תמידי להיות בעשייה, ברעש.

אלו דברים שנראים כמו תגובה טבעית לחיים, תמיד יש להם סיבה או הסבר ותמיד יש כאב אמיתי מאחוריהם.
בדיוק בגלל זה כל כך קשה לזהות אותם כהתמכרויות.

כשמסתכלים על זה דרך עץ ההתמכרויות, רואים שהתנהגות היא רק הענף ומתחתיה יש שורשים רגשיים עמוקים הרבה יותר.
הדרמה, במקרה הזה, היא לא הבעיה אלא הפתרון הזמין של מערכת העצבים.
ברגע של הדרמה, קורה משהו. יש תנועה, יש פעולה, יש תחושה שאני לא תקועה וגם אם בפועל שום דבר לא משתנה, הגוף מרגיש שעשיתי משהו עם הכאב שאני מרגישה.
זה לא קורה מתוך בחירה מודעת. אף אחת לא אומרת לעצמה “עכשיו אני אעשה דרמה”. זה מנגנון, וכזה שנבנה לאורך שנים.

בתכנית 12 הצעדים קוראים לזה “ביטחון סוטה בכאב מוכר” והסימפטום הזה מתייחס לזה שאנחנו חוזרות לאותם התנהגויות, לא כי “הכאב” טוב לנו, אלא כי הוא מוכר, ידוע, יש לו תבנית.
הגוף שלנו מעדיף כאב שהוא כבר מכיר על פני שקט בלי צורה. בתוך הכאב הזה הוא יודע איך לפעול, גם אם זה מהלך שוחק ושלא פותר שום דבר.

התמכרות התנהגותית לא נראית או מרגישה כמו התמכרות, אבל היא פועלת בדיוק באותו האופן : היא חזרתית, היא נותנת לנו הקלה רגעית והיא מעמיקה את הכאב שלנו לאורך זמן.

🌸

הכתבה הזו לא נכתבה כדי שמישהי תזהה את עצמה ברגע ההתפרצות הבא. ברגעים האלו אין ממש מודעות ואי אפשר להוסיף למצב סימני שאלה בשלב זה.
הכתבה הזו נכתבת כדי שתעצרי עכשיו, ברגע של שקט יחסי ותשאלי את השאלה הבאה:
“איפה בחיים שלי קיימת או נוכחת התנהגות שחוזרת על עצמה שוב ושוב, בלי לפתור שום דבר, אבל כן כזו שמרגיעה אותי כי אני מרגישה שעשיתי בה משהו?”.

זה לא חייב להיראות כמו דרמה גדולה. אולי מדובר על כעס קבוע? מתח שלא יורד? עשייה בלתי פוסקת? צורך תמיד להילחם? או לא להילחם על משהו שחשוב לך? ריבים חוזרים עם הבן או בת הזוג?

אלה בדיוק המקומות שבהם התמכרות להתנהגות אוהבת להתחבא… ולא כי אנחנו חלשות, אלא פשוט כי ככה הגוף והנפש שלנו למדו לשרוד.

השלב הבא לא דורש טיפול, שינוי או החלטה, אלא רק משהו אחד והוא זיהוי.
והרבה פעמים, זה המקום שבו משהו יכול להתחיל לזוז, ולא כי ניסינו להזיז אותו, אלא כי סוף כל סוף הסכמנו לראות אותו 🩷.

משתפת בעילום שם כמובן :

אם הכתבה דיברה אליך, ואת רוצה לקרוא חומר מתקדם יותר, מזמינה אותך להיכנס לכתבה הבלוג של ד”ר אבי מזרחי, התמכרות לדרמה – האם הדרמה היא חוויה ממכרת ברמה הרגשית. 

***

לכתבות נוספות בתחום ההתמכרויות לחצו כאן