בחודשים האחרונים אני פוגשת יותר ויותר עצמאיות שמדווחות על תחושת שחיקה, שלא בהכרח קשורה לעומס.
עומס אנחנו כבר יודעות לנהל.
אנחנו גם יודעות שיש תקופות חזקות ותקופות חלשות, ימים של זרימה וימים של תקיעות.
זה חלק מהמשחק של חיי העצמאות.

השחיקה שאני מדברת עליה היא מהסוג שמופיע דווקא כשהעסק “עובד”.
יש לקוחות, יש עבודה, יש הכנסות, ועדיין משהו בפנים מרגיש עייף.
כאילו משהו חשוב הלך לאיבוד בדרך.

וזה הרגע שבו השאלה האמיתית עולה :  “למה אני בכלל עושה את מה שאני עושה?”

אני חושבת שהחלק הזה כמעט לא מדובר בעולם העצמאות. מדברים המון על שיווק, על אסטרטגיה, על תמחור, על ניהול, על יעדי הכנסות, אבל פחות מדברים על המשמעות. ומה שמעניין הוא שהמשמעות לא מבטלת את העסק או מתנגשת עם הרצון שלנו “לעשות כסף”, ההיפך, היא הדלק שמחזיק את העסק לאורך זמן.
כשאין משמעות, העבודה הופכת למשימה.
כשיש משמעות, העבודה הופכת לבית.

בדיוק סביב הנקודה הזו הגעתי לראיון של טוני רובינס עם אלכס הורמוזי. זה לא היה ראיון “מוטיבציוני” כמו הרבה ראיונות עם רובינס, אלא שיחה על מה מניע אותנו מבפנים, על זהות, משמעות ומוטיבציה. לא איך משיגים יותר, אלא למה בכלל אנחנו רוצות להשיג משהו מלכתחילה.

השגת מטרות (Achievement) לעומת סיפוק ומימוש (Fulfillment)
בחודשים האחרונים שמתי לב שהשיחה סביב המשמעות מתחילה לעלות גם אצל אחרות בשטח.
רוחמה סלע, למשל, כתבה על אותו ריאיון של טוני רובינס עם אלכס הורמוזי, מתוך נקודת המבט של הנאה בעצמאות.
בעיניי זה סמל לשינוי. המשמעות כבר לא נתפסת כמשהו “רך” או “טיפולי”, אלא כחלק ממה שמחזיק עצמאיות לאורך זמן. ומפה, אפשר לחזור לריאיון עצמו, כי אחת ההבחנות החזקות שעלו שם הייתה בין השגת מטרות לבין תחושת סיפוק ומימוש.
רובנו יודעות להשיג, אבל הרבה פחות מאתנו יודעות להתמלא.
והנה האמת הכי כנה שאוכל לתת לך : השגת מטרות לא מבטיחה לך סיפוק.
אם אין לך משמעות בעשיה, נשאר לך רק המנגנון של הסבל המוכר, ואז השחיקה היא פשוט התוצאה של זה.

דיברתי על זה בכתבה שלי על “הרשימה”.
רשימת המטרות שאנחנו כותבות לעצמנו, כמעט לא אמורה להתייחס למטרות עצמן, אלא היא רק התרגום הכי פשוט שיש, למה שאנחנו באמת רוצות עבור עצמנו: שקט, בחירה, חופש, תחושת מסוגלות, נוכחות, ביטוי, שייכות.
את המשמעות, יותר קשה לנו למדוד אז הכי נח הוא לתרגם אותה ליעדים. וכשאנחנו משיגות את היעדים ועדיין לא מספקות את הווית המשמעות שלנו, נוצר פער. הפער הזה הוא מה ששוחק אותך.

עצמאות היא לא רק מודל עסקי, אלא מודל חיים
עצמאיות לא פותחות עסק רק בגלל כסף. אם זה רק היה כסף, רובנו היינו נשארות שכירות.
מה שמזיז אותנו זה משהו אחר:
חופש, בחירה, השפעה, יצירה, משמעות, בעלות על הזמן שלנו.
אבל בזמן שהערכים האלו מזיזים אותנו בפנים, התפעול השוטף של העסק מוציא אותנו החוצה: מיילים, חשבוניות, תמחורים, תוכן, שיווק, קמפיינים, תשלומים, לקוחות ,תפעול, גביה, ניהול.
ופה מתחיל הקרע : המשמעות לא מתרחשת בתפעול העסק שלנו. תפעול העסק לא יודע לייצר עבורנו משמעות.

כדי שהמשמעות שלנו לא תלך לאיבוד בתוך התפעול, נרצה לייצר לעצמנו 2 שכבות של עשייה :
1. משמעות שמזיזה אותנו מבפנים.
2. תפעול שמניע אותנו מבחוץ.

אם אחת מהשכבות חסרה, העסק עלול להתפרק, מאחר וכשיש משמעות בלי תפעול, התוצאות לא מגיעות וכשיש תפעול בלי משמעות, המוטיבציה שלנו מתרוקנת ואנחנו עובדות ב”פול גז על ניוטרל”.

🌸

האם שחיקה היא בכלל סוג של בדידות?
“אני זזה, עושה, מתקדמת, אבל בפנים מרגישה ריק”, זוהי תחושה שחוזרת אצל הרבה עצמאיות והיא מגיעה לאו דווקא מחוסר עשייה, אלא מהעניין שהעולם החיצוני רואה את התנועה אבל לא את המשמעות שמחזיקה אותה מבפנים.

ופה בדיוק נחזור לפרק הנהדר של טוני רובינס עם אלכס הורמוזי.
מה שהפתיע אותי בראיון הוא שהשיחה לא היתה על מוטיבציה אלא על משמעות ותודעה.
אחד הדברים שטוני דיבר עליהם הוא ההבחנה בין שני סוגי הנעה :
מוטיבציה דוחפת (Push Motivation) שמכוונת למחשבות “צריכה, חייבת, אין לי ברירה”.
מוטיבציה מושכת (Pull Motivation) שמכוונת למחשבות “בא לי, זה עושה לי טוב, זה מדליק אותי”.

מוטיבציה דוחפת (Push) עובדת עד גבול מסוים. היא טובה לתקופות חירום, לפרויקטים לחוצים, למשברים, לכיבוי שרפות. החיסרון שלה שהיא שוחקת. מאוד.
מוטיבציה מושכת (Pull) לעומתה מייצרת משמעות. מייצרת חיים.

פה בדיוק בחלק הזה התחילה אצלי ההבנה איך זה קשור לעצמאיות:
הרבה עצמאיות מפעילות את העסקים שלהן במוטיבציה דוחפת, ומעט מאוד עצמאיות מפעילות את העסקים שלהן במוטיבציה מושכת, וזו הסיבה, שגם אחרי הרבה מאוד הישגים שחלקכן מגיעות אליהן, אתן עדיין מרגישות שחוקות.

זה אולי הפרדוקסים הכי מוזרים של חיי העצמאות –
אנחנו רוצות להגיע ליעדים כדי להרגיש יותר חופשיות, יותר מלאות, יותר שלמות,
אבל כשאנחנו מגיעות ליעד, אנחנו אפילו לא עוצרות לחגוג את ההצלחה שלנו, ומיד רצות ליעד הבא. לא עוצרות. לא מעכלות, לא חוגגות. לא נהנות מהרגע הכל כך חשוב הזה.

חשוב שתביני, כשאת לא עוצרת, המשמעות מאחורי הקלעים די פשוטה :
מבחינת הגוף, הוא לא מרגיש שום ניצחון או הישג אמיתי.
מבחינת המח, הוא לא יודע שהוא חווה רגע של הצלחה.
מבחינת הנפש, אין פה סיפור שנוכל להמשיך לייצר ממנו התפתחות.
ובלי שלושת אלה, המשמעות שלך בכלל לא “נרשמת”, גם אם בפועל הגעת ליעד.

אחד הדברים הכי מעניינים בריאיון היה כשאלכס הורמוזי דיבר על הרגע שבו הוא הגיע ל 100,000$ הראשונים בחשבון הבנק שלו.
לא מיליון דולר, הוא לא עשה אקזיט, לא היתה לו תהילה. היו לו 100,000 דולר.
למה דווקא המספר הזה עשה לו משהו בפנים?
לא בגלל הסכום, אלא בגלל המשמעות. זה היה הרגע שבו הוא הבין שהוא מסוגל, שהוא יכול לכלכל את עצמו, שיש לו שליטה על החיים שלו, ובמילים אחרות, הוא הרגיש שהיה לו חופש.

להרבה מהעצמאיות כבר יש את היעד הזה שהן השיגו, אבל הבעיה היא שהוא עבר לידכן בלי סימון, בלי הכרה, בלי טקס ניצחון.
זו יכולה להיות הלקוחה הראשונה שקנתה ממך במחיר מלא, היום הראשון שאמרת שאת לוקחת חופש ולא עובדת, הפעם הראשונה שאמרת “לא” והצבת גבולות, הרגע הזה שהיית גאה בעצמך על צעד כלשהו שעשית או אתגר שהתמודדת איתו.

אלו הרגעים שהגוף צריך כדי להיטען מחדש.
ואיך זה עובד?  בלי חגיגה – אין דלק, בלי דלק – אין רצון, בלי רצון – נשארה רק מוטיבציית Push ואז מגיעה השחיקה, ודרך אגב, זוהי לא רק תופעה פסיכולוגית אלא גם פיזיולוגית, כי במצב כזה כל מערכות ההישרדות שלך פועלות, ובמצב זה, אנחנו כבר יודעות להגיד, שזו לא המוטיבציה שתאפשר לך להחזיק עסק לאורך זמן….

🌸

משמעות היא לא תוצר לוואי, היא תנאי ליציבות עסקית
אני עוצרת ורוצה לחזק משהו שמעט מאוד מדברים עליו בעולם העסקי:
משמעות היא לא בונוס, אלא מנגנון ליצירת יציבות.
בעלת עסק ש”לא מחזיקה משמעות”, תהיה עובדת שתצטרך מאוד לאתגר את עצמה כדי לתפעל את העסק שלה לאורך זמן.
גם אם את ביצועיסטית, בעלת כח רצון, המשאבים שלך עדיין מוגבלים, לעומת משמעות שהיא משאב מתחדש שקשור לבחירה, יצירה, השפעה, שייכות, ביטוי וחופש.
וכאן התחבר לי מאוד מה שרובינס אמר בהקשר לשחיקה: היא לא מגיעה ממאמץ, אלא מהעדר חיבור. הוא קרא לזה להפסיק לעבוד מתוך “צריך” ולהתחיל לעבוד מתוך “משמעות”. לרובנו זה נשמע קטן, אבל זה משנה את כל המשוואה.

עצמאות היא לא רק מודל עבודה, אלא מודל חיים והיא משפיעה על הזהות שלנו מכל מסגרת אחרת שאנחנו פועלות בה.

מה אני עושה עם כל זה בפועל?
אם את מרגישה שהעסק שלך “עובד” אבל משהו בפנים אצלך התרוקן, זה לא אומר שמשהו אצלך לא בסדר. זה אומר שהתרחקת מהמשמעות שבזכותה פתחת את העסק.

יש כמה דברים שתוכלי לעשות כבר עכשיו, כדי למצוא את עצמך מחדש :

1. הזכרי למה בכלל יוצאת לדרך
נסי לחזור לרגע שבו התחלת את העסק. לא לתוצאות שלו, אלא לתחושות. מה הרגשת שם? התרגשות? חופש? ביטוי עצמי? בחירה?
זה הרגע שמדליק מחדש את ה”למה” את עושה את מה שבחרת לעשות.

2. בדקי איך את מדברת עם עצמך על העסק
שימי לב למילים שאת משתמשת בהן : “אני חייבת”, “אני צריכה”, “אין לי ברירה”, מילים שמכניסות אותך ישר למוד הישרדות.
החליפי אותן ב”אני רוצה”, “בא לי”, “זה מרגש אותי” שיחזירו אותך לחיבור פנימי.
הבדל קטן שמייצר מערכת מוטיבציה אחרת לגמרי.

3. זהי מאיפה המוטיבציה שלך מגיעה
שאלי את עצמך בבוקר : “האם אני מפעילה את עצמי מתוך דחיפה או משיכה?”
דחיפה עובדת מעולה לפרויקטים קצרים. משיכה מחזיקה פעילות לאורך זמן.

4. החזירי משמעות לשיח
בכל פעם שאת כותבת רשימת משימות, הוסיפי שורה אחת ועני “למה זה חשוב לי?.
שאלה שמשנה את הכל.

5. אין צורך שתחזיקי את כל זה לבד
המשמעות נחלשת כשהיא לא משתקפת לך חזרה.
לפעמים מספיק לשתף עוד מישהי במה שאת בונה או מרגישה. משמעות מתעצמת כשהיא משתקפת, ולא במקרה הרבה עצמאיות בוחרות להחזיק את זה בתוך קהילה ולא לבד.

לסיום, המשמעות היא העבודה השקטה של העצמאות

בסוף, עצמאות בלי משמעות היא עבודה ועצמאות עם משמעות היא חיים.
זה משתלב כל כך יפה עם הפוסט של רוחמה והראיון של טוני ואלכס, אם אנחנו לא נדבר על המשמעות, על הזהות, על המנועים הפנימיים שלנו, לא יישאר לנו עסק, יישאר לנו התפעול של העסק אותו פתחנו והתפעול לא שווה את זה בלי החיים שאנחנו חיות, החיים האמיתיים.