את קורס האימון הראשון שלי סיימתי לפני כ-15 שנים, ומאז הספקתי לעבור עוד שניים.
ככל שאני מתקדמת בדרך המקצועית והאישית שלי, אני מגלה שיש דברים שאני רואה היום קצת אחרת.

אחד מהם הוא המקום של הרגש בתוך האימון המנטלי.

אימון מנטלי במהותו הוא אימון ממוקד ביצוע.
אנחנו עובדים על מטרות, על הרגלים, על דפוסי חשיבה, על קבלת החלטות ועל היכולת להתמודד טוב יותר עם אתגרים.
זה נכון ורלוונטי לעולם העסקי, לספורט, לפוקר, לחיים האישיים ולכל תחום בו תרצו לעשות שינוי.

אנשים מגיעים לאימון מנטלי כי הם רוצים לשנות משהו

הם רוצים להתקדם, להשתפר, להצליח להתמודד עם מצב מסוים או להגיע לתוצאה שהם עדיין לא מצליחים להשיג.
וגם אני, כמאמנת, נמצאת שם כדי לעזור להם לעשות את זה.

אבל בשנים האחרונות אני מבינה יותר ויותר שיש משהו שלא תמיד מקבל מספיק מקום בתוך התהליך הזה.
האדם שנמצא מאחורי הביצועים.

לא כל קושי צריך להפוך מיד למשימה

אנחנו חיים בעולם שמאוד אוהב פתרונות.
יש בעיה? בואו נבין מה עושים איתה.
יש פחד? בואו נמצא דרך להתגבר עליו.
יש תקיעות? בואו נזהה מה מעכב אותנו ונבנה תכנית פעולה.

ואני אוהבת את הגישה הפרקטית הזאת. היא חלק משמעותי מהדרך שבה אני עובדת.
אבל אני גם מכירה היטב את הצד השני שלה, מתוך החיים האישיים שלי.

בכתבה הרגע שבו החוזקה שלי הפכה לבריחה שיתפתי איך דווקא המשימתיות והיכולת שלי להיות כל הזמן בעשייה,
הפכו, בלי שהבנתי את זה במשך שנים, לדרך שלי להימנע מלהרגיש.

אני חושבת שלפעמים, מתוך הרצון לעזור לאדם להתקדם, אנחנו עלולים למהר מדי לפתרון.

כי כשמישהו מספר לי שהוא מפחד לקבל החלטה, השאלה היא לא תמיד רק איך לעזור לו לקבל אותה. לפעמים חשוב להבין קודם ממה הוא מפחד.
כשמישהי מספרת לי שהיא לא מצליחה לקדם את העסק שלה, לא תמיד נכון להתחיל דווקא מהמשימות שהיא לא מבצעת. יכול להיות שהיא עייפה, אולי היא מתוסכלת, אולי היא מתמודדת עם תקופה קשה, עם תחושת כישלון או עם פחד שלא תצליח לעמוד בציפיות של עצמה.
ולפעמים היא פשוט צריכה שמישהו יראה את מה שהיא עוברת, לפני שהוא מבקש ממנה לעשות את הדבר הבא.

ומה קורה לרגשות בתוך האימון המנטלי?

אחד הדברים שהתחדדו אצלי לאורך השנים הוא ההבדל בין לזהות רגש כדי לשפר ביצוע, לבין לתת מקום אמיתי לרגש עצמו.

ניקח לדוגמה פחד.

אפשר לעבוד עם אדם על זיהוי הפחד, על המחשבות שמפעילות אותו ועל הכלים שיעזרו לו לפעול למרות הפחד. זו עבודה חשובה, ובהחלט יש לה מקום באימון המנטלי.
אבל מה קורה כשאנחנו מתייחסים לפחד רק כאל משהו שצריך להתגבר עליו?
מה קורה אם אנחנו לא עוצרים לשאול למה הוא שם, מה הוא מבטא ומה האדם באמת חווה?

אני לא חושבת שצריך לנתח כל רגש או להפוך כל פגישת אימון לשיחה עמוקה על העבר.
אבל אני כן חושבת שחשוב לתת לאנשים את האפשרות להרגיש, לדבר על מה שקורה להם ולהבין את עצמם קצת יותר, גם כשאין לזה פתרון מיידי.

כי לא כל רגש הוא מכשול בדרך לתוצאה.
לפעמים הוא חלק משמעותי ממה שאנחנו צריכים להבין בדרך אליה.

לא כולם צריכים להיות כל הזמן במוד ביצוע

לא כל אדם שמגיע לאימון מנטלי זקוק לאותו הדבר, וגם הצרכים של אותו אדם יכולים להשתנות בתקופות שונות בחייו.
יש תקופות שבהן אנחנו פנויים לעבודה ממוקדת, להצבת מטרות, להתמודדות עם אתגרים ולשיפור ביצועים.
ויש תקופות שבהן, גם אם אנחנו מאוד רוצים להתקדם, משהו בתוכנו מבקש קודם לעצור.

אני חושבת שאחד הדברים החשובים שלמדתי לאורך השנים הוא לא להיצמד באופן אוטומטי למטרה שאיתה האדם הגיע לאימון, אלא להיות קשובה גם למה שעולה תוך כדי התהליך.
לפעמים נכון לאתגר, לדחוף קדימה ולייצר תנועה. ולפעמים נכון דווקא להאט, לאפשר מרחב ולהבין מה באמת נחוץ כרגע.
וזה לא אומר שאנחנו מוותרים על המטרות או על התוצאות. אנחנו פשוט מבינים שגם הדרך אליהן צריכה להתאים לאדם שעובר אותה.

כי השאלה החשובה בעיניי היא לא רק לאן האדם רוצה להגיע, אלא גם מה הוא צריך ממני בדרך לשם.

גם אני השתניתי לאורך הדרך

אני חושבת שהשינוי הזה בגישה שלי קשור גם להתפתחות האישית שלי.
אני אדם מאוד פרקטי. אני אוהבת עשייה, אוהבת תוצאות ומאמינה מאוד בכוח של פעולה.
אבל אני גם אדם רגשי מאוד.
ולאורך השנים למדתי, גם על עצמי, שלא תמיד אפשר להפריד בין הדברים.

אפשר להיות אדם מתפקד, מצליח ופעיל, ובאותו הזמן להתמודד בפנים עם דברים שלא מקבלים מספיק מקום.
אפשר לדעת בדיוק מה צריך לעשות, ועדיין לא להיות פנויים לעשות את זה.
ואפשר גם להמשיך לבצע ולהשיג תוצאות, בלי לשים לב למחיר שאנחנו משלמים בדרך.

ההבנה הזאת משפיעה על הדרך שבה אני מאמנת היום.
אני עדיין מאמינה במטרות, בתהליכי עבודה מסודרים, במחויבות אישית ובפעולה.
אבל אני פחות ממהרת להניח שהפתרון לכל קושי נמצא בעוד פעולה.

אני מקשיבה יותר למה שנאמר, וגם למה שלא נאמר.
אני נותנת יותר מקום לרגשות שעולים בתוך השיחה, גם אם הם לא קשורים באופן ישיר למטרה שלשמה האדם הגיע.
ולפעמים אני גם בוחרת לא למהר לשלב הבא.

אז האם אימון מנטלי צריך להיות גם תהליך רגשי?

אני לא חושבת שאימון מנטלי צריך להפוך לטיפול רגשי, ואני גם לא חושבת שכל אדם שמגיע לאימון זקוק לאותו הדבר.

יש הבדל בין אימון לבין טיפול, וחשוב לשמור עליו.
אבל בתוך הגבולות של האימון, בהחלט יש מקום לרגש.
אפשר לדבר על פחד, על תסכול, על עצב, על כעס, על חוסר ביטחון ועל תחושת חוסר אונים, בלי למהר להפוך כל אחד מהם למשימה שצריך לפתור.

אפשר לתת לאדם מקום להיות גם חזק וגם פגיע.
גם ממוקד מטרה וגם מבולבל.
גם מי שרוצה מאוד להצליח, וגם מי שכרגע קצת קשה לו.

מבחינתי, זה לא בא על חשבון האימון המנטלי. זה חלק מהדרך שבה אני בוחרת לעבוד.

ומה למדתי מכל השנים האלה?

שאין דרך אחת שמתאימה לכולם.
שלא כל אדם צריך את אותו סוג של ליווי, וגם אותו אדם יכול להזדקק לדברים שונים בתקופות שונות בחייו.
שיש רגעים שבהם משימה מדויקת יכולה לייצר שינוי משמעותי, ויש רגעים שבהם הדבר החשוב ביותר הוא דווקא לעצור ולהקשיב.
ובעיקר, למדתי שאני לא רוצה לאמן רק את הביצועים של האדם שנמצא מולי.
אני רוצה לראות גם אותו.

כי בסופו של דבר, מי שצריך לחיות עם התוצאות, עם ההחלטות ועם הדרך שהוא עובר, הוא האדם עצמו.

והמטרה שלי היא לא רק לעזור לו להגיע לתוצאה טובה יותר, אלא גם לא לאבד את עצמו בדרך אליה.