אני יודעת לעבוד מנטלית. אני ביצועיסטית. אני יודעת להציב מטרות, לבנות את התכנית להשיג אותן, להיכנס לפעולה ולהשיג תוצאות. אני גם מלווה אנשים דרך ביצועים, תהליכי שינוי, חוסן מנטלי והרגלים כבר שנים, ובדיוק בגלל זה, בשנים האחרונות התחילה להתחדד אצלי שאלה אחרת:
מה קורה כשהביצוע הוא לא הדבר הנכון עכשיו?”

מה קורה כשאנחנו כל כך רגילות לעשות, להתקדם, לשפר, להשיג, להתפתח עד שאנחנו שוכחות לשאול האם עוד פעולה שנעשה, היא באמת מה שאנחנו צריכות עכשיו?

זו שאלה שמעסיקה אותי הרבה לאחרונה, גם מתוך העבודה שלי כמאמנת מנטלית ויועצת עסקית, גם מתוך הלימודים שלי בתחום ההתמכרויות והפסיכותרפיה, וגם מתוך החיים עצמם.

אני רואה את זה סביבי יותר ויותר: כולם רוצים לזוז. כולם רוצים להתקדם. כולם רוצים להפסיק לדחות, להיות יותר עקביים, יותר חזקים, יותר חדים, יותר מחויבים, יותר “על זה”. ובשנים האחרונות נדמה שכולם גם הולכים לאימון מנטלי, בדיוק מתוך הרצונות האלו.

אני מבינה את זה לגמרי. אימון מנטלי הוא כלי מדהים, באמת.
אימון מנטלי יכול לקחת אדם תקוע ולהחזיר אותו לתנועה, הוא יכול לעזור לנו להבין מה עוצר אותנו, לבנות הרגלים, להתמודד עם לחץ, לחזור לפעולה, לפתח חוסן מנטלי, לשפר ביצועים ולהחזיק תהליך שינוי בצורה הרבה יותר מחוברת ומעשית.

אימון מנטלי עובד עם ה”כאן ועכשיו“, עם הפעולה הבאה, המטרה, ההרגל, הבחירה, ההתמודדות. כל המהות של האימון המנטלי הוא הפסיכולוגיה של הביצוע, זה הבסיס. זו בדיוק הסיבה שהוא עובד כל כך טוב עם ספורטאים, שחקני פוקר, עצמאיות, יזמים ואנשים משימתיים. אנשים שרוצים להשתפר, שרוצים תוצאות, שרוצים להפסיק להסתובב סביב עצמם ולהתחיל לעשות.

גם אני מגיעה מתוך העולם הזה: את קורס האימון הראשון שלי עשיתי כבר בשנת 2012 במכללת NCS, ומאז עברתי הכשרות נוספות, כולל הכשרת אימון מנטלי בגישת “ארכיטקטורת חיים של אודליה אלכסנדרוביץ” (2019) וגישת האימון המנטלי של איתן עזריה (2022).

לאורך השנים ראיתי מקרוב כמה כוח יש לאימון מנטלי כשהוא נעשה נכון, ודווקא בגלל זה, אני מרשה לעצמי לשאול שאלה קצת ישירה:

האם אימון מנטלי הפך לטרנד בחיים שלנו?

לפעמים אני מרגישה שמשתמשים בו מהר מדי, שטוח מדי, משימתי מדי.
כאילו כל קושי צריך להיפתר בעוד פעולה, יעד או תכנית. בעוד הרגל שנעבוד לשנות, עוד דחיפה קדימה לעבר “ההצלחה” ו”השיפור העצמי” שלנו.

אבל מה אם לא תמיד חסרה לנו דחיפה?
מה אם לפעמים אנחנו לא צריכות עוד מישהו שיגיד לנו “קדימה, תעשי”?
מה אם לפעמים אנחנו צריכות דווקא מישהו שיעזור לנו לעצור ולשאול: מה באמת קורה לי?

בעיניי, פה נמצא ההבדל בין אימון מנטלי עמוק לבין שימוש שטחי באימון מנטלי.
כי אימון מנטלי אמיתי לא אמור לדחוף אותנו לביצוע בכל מחיר, הוא אמור לעזור לנו להבין איזה ביצוע נכון לנו עכשיו ואם בכלל נכון לנו לבצע. וזו נקודה חשובה מאוד, במיוחד בתקופה שבה הרבה מאיתנו נמצאות במצב רגשי רגיש.
אנחנו חיות בתוך עומס, אי-ודאות, דאגות, שינויים, מלחמות פנימיות וחיצוניות, הצפות, אחריות, לחץ כלכלי, עסקי, משפחתי ואישי.
בתוך כל זה, לפעמים הביצוע הוא באמת מה שיחזיר אותנו לעצמנו, אבל לפעמים הביצוע הוא הדבר האחרון שאנחנו צריכות להתמקד בו.

לפעמים אנחנו לא צריכות עוד יעד, משימה או תוכנית פעולה, אלא לעצור רגע ולהבין את מערכת ההפעלה שלנו. מה נכון לנו עכשיו? מה מפעיל אותנו? ומה אנחנו באמת מנסות לשנות? כי לפעמים עוד קורס, עוד תהליך, עוד אתגר או עוד תוכנית נראים מבחוץ כמו התפתחות, אבל מבפנים הם רק עוד דרך להמשיך לזוז, בלי לפגוש את מה שבאמת מבקש מאיתנו יחס.

זה רלוונטי לא רק בהקשר של אימון מנטלי, אלא גם בטיפול פסיכולוגי / רגשי / תהליכי החלמה / סדנאות / קורסים /ליווים וייעוצים עסקיים וכל מסגרת אחרת שאנחנו נכנסות אליה בתקווה שהיא תעזור לנו להשתנות.

העניין הוא לא להוריד מערך של אף תהליך, ההיפך: טיפול פסיכולוגי יכול להיות עמוק, משמעותי ומשנה חיים.
אימון מנטלי יכול להיות מדויק, אפקטיבי ומקדם מאוד.
תהליך החלמה יכול לפתוח דלתות שלא הצלחנו לפתוח לבד.
אבל כל תהליך אמיתי דורש שנשאל את השאלות הנכונות, לפני שאנחנו נכנסות אליו, וגם תוך כדי התהליך עצמו:
“למה אני בוחרת בזה עכשיו?”
“מה אני מצפה שזה ייתן לי?”
“האם זה באמת הכלי שמתאים לי כרגע?”
“האם אני מחפשת שינוי אמיתי, או שאני מחפשת דרך להרגיש שאני עושה משהו?”
“האם אני רוצה להתפתח, או שאני מנסה לברוח ממשהו שקשה לי לפגוש?”

אימון מנטלי וטיפול רגשי הם לא אותו הדבר.
אימון מנטלי מתמקד בדרך כלל בביצוע, בפעולה, במטרות, בהרגלים, בתפקוד תחת לחץ, בשיפור ביצועים, בחוסן מנטלי וב”כאן ועכשיו”.
באימון מנטלי נשאל: “מה קורה עכשיו? איזה הרגל או דפוס עוצרים אותי? מה הפעולה הבאה?
בטיפול רגשי או פסיכולוגי נכנס בדרך כלל לעומק אחר : רגשות, דפוסים, עבר, כאבים, טראומות, מערכות יחסים, פצעים.

והשאלה הכי חשובה היא רק “מה נכון לי עכשיו, ברגע הזה?”
לפעמים התשובה תהיה אימון מנטלי, לפעמים טיפול רגשי, לפעמים שילוב, לפעמים תהליך החלמה, ולפעמים… עצירה.

כאן נכנסת נקודה נוספת שהפכה עבורי בשנים האחרונות למשמעותית מאוד. החיבור בין אימון  מנטלי, דפוסים, התמכרויות ותהליכי החלמה.
מאז שנכנסתי ללימודי פסיכותרפיה בגישת 12 הצעדים לטיפול בהתמכרויות, פוסט טראומה ומשברי חיים, אני רואה יותר ויותר את הקשר בין עולם האימון המנטלי לבין עולם ההחלמה.
כתבתי על זה גם בכתבה “הקשר בין אימון מנטלי לטיפול בהתמכרויות“ שמרחיבה על נקודות המפגש בין שינוי ביצועי לבין שינוי החלמתי ועל העבודה עם דפוסים כחלק מתהליכי שינוי.

יש הרבה אלמנטים דומים: זיהוי טריגרים, עצירה לפני תגובה אוטומטית, עבודה עם הרגלים, אחריות אישית, חזרה אחרי נפילה, התמדה יומיומית, הבנה ששינוי הוא תהליך ולא החלטה חד־פעמית.
אבל בעיניי יש גם הבדל מהותי: באימון מנטלי, הרבה פעמים הדגש הוא איך לחזור לביצוע.
בעולם ההחלמה, השאלה העמוקה יותר היא לפעמים: האם נכון לי בכלל לחזור לאותו ביצוע? ומה באמת משרת אותי שם?
זו גם אחת הסיבות שהשאלה “מחלה או החלמה?“ כל כך מלווה אותי לאחרונה. הוא מזכיר לי שלא כל פעולה שנראית מבחוץ כמו התקדמות באמת משרתת את ההחלמה, הצמיחה או החיבור שלנו לעצמו.

וזו השאלה שאני רוצה להכניס גם לתוך השיח על אימון מנטלי:

האם הפעולה שאני עומדת לעשות עכשיו מגיעה ממקום של בחירה, חיבור והתפתחות או ממקום של אוטומט, פחד, שליטה ובריחה?
במילים אחרות: האם זו התפתחות אמיתית, או דפוס בתחפושת של התפתחות?

כי לפעמים פעולה היא באמת הדבר הנכון, לפעמים לקום ולעשות זה הדבר הכי בריא, לפעמים יעד ברור מחזיר אותי לעצמי, לפעמים מסגרת חיצונית עוזרת לי להחזיק משהו שקשה לי להחזיק לבד.
כן, לפעמים אימון מנטלי הוא בדיוק הכלי שיכול להוציא אותי מתקיעות ולהחזיר לי תחושת מסוגלות.
אבל לפעמים פעולה היא לא הפתרון.
לפעמים פעולה היא בריחה, ביצוע הוא דרך לא להרגיש, הישגיות היא דרך לא לפגוש כאב, משימתיות היא מנגנון הישרדותי בתחפושת של חיפוש הצלחה.
לפעמים אני מתפקדת מעולה, אבל בפנים משהו מבקש שאתייחס אליו.
זה משפט שאני חוזרת אליו הרבה, כי הוא מחזיק בעיניי את כל המורכבות.
אפשר לתפקד מעולה ועדיין לא להיות בטוב, אפשר להשיג תוצאות ועדיין להיות מנותקת מעצמי, אפשר להיראות חזקה מאוד מבחוץ, ובפנים להיות עייפה, מבולבלת, מוצפת או לא מחוברת.
אפשר לדעת לעשות, ועדיין לא לדעת אם נכון לי לעשות עכשיו.

 ופה בדיוק אימון מנטלי, אם הוא לא מחובר לרגש, עלול לפספס.

כי אם כל מה שאני מקבלת בתהליך הוא עוד כלים לביצוע, אבל אף אחד לא עוצר איתי לבדוק מה עומד מאחורי הצורך לבצע, יכול להיות שהתהליך יעבוד בטווח הקצר, אבל לא יחזיק בטווח הארוך.
יכול להיות שאצא לפעולה, שאשיג תוצאות, שארגיש רגע בשליטה, אבל אם לא למדתי להקשיב לעצמי, אם לא הבנתי מה באמת מפעיל אותי, אם לא פגשתי את הדפוס שמתחת לעשייה, יכול להיות שברגע שהתהליך יסתיים, יהיה לי קשה ואולי בלתי אפשרי להמשיך להחזיק את המרחב לבד.

לכן, בעיניי, אימון מנטלי טוב הוא לא רק אימון שמוציא לפעולה, אלא כזה שבודק מה עומד מאחורי הפעולה.
מאמן מנטלי טוב יודע לעבוד עם ביצוע, אבל לא מתעלם מהרגש. יודע לבנות הרגלים, אבל לא שוכח שיש אדם מאחורי ההרגלים האלה. יודע להציב מטרות, אבל גם לשאול האם המטרה עדיין מחוברת למי שרוצה להשיג אותה. יודע לייצר תנועה, אבל לא בכל מחיר.
מאמן מנטלי טוב מלמד את האדם להחזיק את המרחב בעצמו, ולא להיות תלוי במאמן.

הוא לא זה שרק אומר “קדימה”, אלא זה שיודע לשאול “קדימה לאן? למה דווקא לשם? “.
ולמרות כל זאת, זה לא אומר שמאמן מנטלי צריך להיות מטפל, ממש לא, אבל בעיניי, מאמן מנטלי אחראי צריך להבין את גבולות התפקיד שלו. לדעת מתי אימון מנטלי הוא כלי מתאים, ומתי אולי צריך ליווי רגשי, טיפול, תהליך החלמה או שילוב עם אנשי מקצוע נוספים, כי יש מצבים שבהם אימון מנטלי לבדו לא מספיק.

למשל, אם כל פעולה מרגישה כמו מלחמה פנימית, אם אותם דפוסים חוזרים שוב ושוב למרות כל הכלים, אם יש הצפה רגשית מתמשכת, אם התפקוד מבחוץ נראה טוב אבל בפנים יש ריקנות, ניתוק או עייפות עמוקה, יכול להיות שאימון מנטלי לבדו לא מספיק כרגע. לא כי הוא לא טוב, אלא כי אולי נדרש כאן גם מרחב רגשי, טיפולי או תהליך החלמה רחב יותר.

אני לא כותבת את זה כדי לבקר את עולם האימון המנטלי, אלא דווקא מתוך כבוד אליו. בעיניי, כשכלי טוב הופך לפופולרי, האחריות שלנו היא לא לזלזל בו, אלא לדייק את השימוש בו.

אז האם אימון מנטלי הוא טרנד?

אני חושבת שאימון מנטלי בפני עצמו הוא לא טרנד.
אימון מנטלי הוא כלי עמוק, חשוב ואפקטיבי, כשהוא נעשה מתוך הבנה אמיתית של מה הוא בא לשרת. הוא יכול לעזור לנו לפתח חוסן מנטלי, לשנות הרגלים, להתמודד עם לחץ, לשפר ביצועים, לצאת מתקיעות ולבנות תנועה מחודשת.
אבל השימוש השטחי בו, כן, יכול להיות טרנדי. כאשר “אימון מנטלי” או “קואצ’ינג” הופכים לסיסמאות, כשהם הופכים הבטחה לשליטה, כשהם דוחפים לביצוע בלי הקשבה.
אימון מנטלי יכול להיות רק טרנד, כשהוא מתעלם מהרגש, מהגוף, מהנפש ומהחיים עצמם, וכשהמאמן המנטלי שוכח שהאדם הוא לא רק הביצועים שלו.

לפעמים, דווקא בעולם שכל הזמן אומר לנו לזוז קדימה, הדבר הכי מנטלי, אמיץ ומדויק הוא לעצור לרגע, ומי שרוצה להתחיל מהבסיס, יכולה להתחיל לא בעוד יעד או מטרה גדולים, אלא בשאלה פשוטה יותר :
“איך שינוי באמת עובד? איך הרגלים נוצרים? איך אפשר להתחיל לבחור אחרת, צעד אחד קטן כל פעם?”.
לפעמים שם מתחילה הדרך. לא בעוד יעד, לא בעוד משימה, לא בעוד ניסיון להיות גרסה משופרת של עצמנו.

אלא בסימן שאלה אמיתי : ” מה נכון לי עכשיו?”.